"הארמדילו לא עיוור, אך הראייה שלו די עלובה. כמוני הוא מסתמך בעיקר על חוש השמיעה ועל חוש הריח כדי למצוא אוכל ולהתחמק מטורפים. אם תעמדו ממש קרוב אליו, ותהיו ממש שקטים, יש סיכוי טוב מאוד שהוא אפילו לא ירגיש שאתם שם". (לשעבר דובר משרד השריף של העיר בן ה-85)
הארמדילו הוא האייקון הרשמי של אוסטין, הממוקמת במרכז טקסס ארה"ב, והיא העיר הרביעית בגודלה בטקסס אחרי יוסטון, דאלאס וסאן אנטוניו. היצור המכוער הזה מייצג את העיר בבתי המשפט שלה, על ניירות מכתבים של העירייה, מופיע בצד על הדגלים המפחידים של מצעדי הקו קלוקס קלאן ומייצג אותה גם בהקשר המוזיקלי שלה, ויוצר מעין אלגוריה מרתקת. גם אתם יכולים לעמוד ממש קרוב ובשקט במרכז העיר הזאת ועדיין, הסיכוי שתבחינו בתופעה מוזיקלית יוצאת דופן היא די קלושה, בעיקר בגלל העובדה שהסצינה האלטרנטיבית המשובחת מרוכזת בפינה חשוכה שממוקמת בסטריפ (The Strip) - רצועה קטנה של מועדונים, חנויות תקליטים ושאר התרחשויות אינדי, שלא בדיוק זוכות לפרגון תקשורתי עקבי מחוץ לטקסס.
מסתבר שאוסטין היא לא רק אחד מהמרכזים ההיסטוריים של ההתעללות האכזרית ביותר שאליהם נחשפו אפרו-אמריקאים, זוהי גם בירת טקסס ובירת הדרום הלבן והגזעני (עדיין) של מליון פלוס רד נקס אמריקאים, שחיבתם לסטייק נוטף שומן מהולה גם באדישותם לעונש מוות הנהוג שם. אוסטין ממוקמת בתוך סוג של סביבה צבאית ומחנות אימונים של הדרום כולו, דרכה מתנקזים למקומות שונים ברחבי המדינה הענקית הזאת אלפי אנשי צבא, וזהו בהחלט אחד החורים הדלוחים ביותר באמריקה התיכונה, אך גם אחד המקומות הכי קוליים שקיימים בארה"ב מזה עשור. הסיבה העיקרית היא סצינת אינדי, פוסט-רוק וPאנק שפורחת בתוכה, וכבר הצליחה לטפח אצלי אלרגיה חריפה מאוד לכל זמזום, קרקוש או מיני הייפ בגודל בוטן אמריקאי שיוצא משם.
כמות ההרכבים והיוצרים המבריקים שיצאו מהעיר היא מדהימה ומעוררת תמיהה אחת קטנה; למה דווקא אוסטין, ולא טיחואנה, ליסבון, פרנקפורט או בלפסט? ככה, כנראה, התגלגלה לה האבולוציה, ככה החליט בריט דניאל ו... ככה יצא.
אל תפספס
בריט רוק
"לארמדילו מערכת חילוף חומרים לא משהו, וזה אומר שהוא לא מצליח להפיק מספיק חום גוף. זה גם אומר שהוא לא ניחן ביכולת לחיות באזורים קרים. למסכן גם אין יותר מדי שומן, לכן הוא מוכרח לחפש ולמצוא אוכל על בסיס יומיומי. שלושה-ארבעה ימים של חורף עשויים להיות קטלניים במיוחד עבור הארמדילו, עד כדי מוות מביש בצד הכביש". (וויליאם בורוז)
אז כאמור לא רק ווילי נלסון, בכיין הקאונטרי הוותיק, הבמאי רוברט רודריגז, פסטיבל המולטימדיה המפורסם SXSW (South By Southwest) ועוד עשרות פסטיבלים מפתים מגיעים ליוסטון. אך שלא כמו אתנס (ג'ורג'יה) הסטודנטיאלית ממנה הגיחו למשל REM וה-B52's או כמו מעיר הנמל סיאטל (וושינגטון) שגנבה לפורטלנד השכנה את הגראנג', ומיצתה אותו עד תום עם נירוונה ופרל ג'ם, לאוסטין אין עדיין הרכב על שמטריף את העולם כולו. הפוטנציאל טמון בהרכב הוותיק של בריט דניאל - ספון (Spoon), שהוציאו השנה עוד אלבום ביטלסי משחית, או בפרויקט המסקרן אני-אוהב-אותך-אבל-בחרתי-באפילה, שהוציאו ב-2003 אי-פי קורע לב וחתמו בינתיים בלייבל סיקרטלי קנדיאן (Secretly Canadian), או אולי יצמח הכוכב האוסטיני בלייבלים הזויים וטריפיים כמו Whisky & Apples.
המשפט "לחיות כאן זו חובה לייצור מוזיקה" (אדוארד רוברט) ממחיש סוג של אמת קטלנית ואופציה רצינית לעתיד טוב יותר לרוק-אנ'-רול. כי הרי קצת מתחיל להימאס מכל הילדודס הבריטים שמחזיקים בבית רק עשרה תקליטים שצריך, יורקים על עצמם ועל כל העולם, ועושים מוזיקה קצוצת פוני ומעונבת כמיטב המסורת האנגלית.
לאוסטין, לעומת זאת, יש סאונד ייחודי שכמובן מושפע מכל ההיסטוריה השחורה והלבנה המדממת שלה, מושפעמקאונטרי שורשי, רית'ם-אנד-בלוז בריטי, שכלתנות אקסצנטרית, בגרות מוזיקלית יוצאת דופן, ורוק מחוספס. מעיין השראה מסתורי נוסף נובע מהנייטיב אמריקנס, האינדיאנים שמרכיבים את רוב רובה של אוסטין.
ספון, למשל, שחתומים בלייבל Merge, הוא אחד ההרכבים היחידים ביקום כולו שמאמין עדיין בכל מאודו בעקשות ובהתמדה. בריט דניאל - הכפית המרכזית, עושה בדיוק אותו הדבר כבר קרוב לעשור, ומצליח להותיר אחריו רושם מסנוור בכל פעם מחדש. מסתבר שככה ראוי לכתוב שירים: עם שירה אינסטינקטיבית, שתי ידיים קשורות מאחורי הגב וראש חבוט עמוק בקיר.
And You Will Know Us By The Trail Of Dead המכוסחים מפזרים שמועות מוצקות, שבכל מקום שהם מופיעים נותר מעין מכתש מאובק שחורר את הבמה. לא פלא, ההרכב הזה נעזר בשני מתופפים, וברעמות דיסטורשן שלא היו מביכות את הקלאש, הסקס פיסטולס ומיי בלאדי וולנטיין גם יחד. יש גם את אוקרוויל-ריבר שמצדדים במניפסט של "יום המתים" (יום חג מקומי הזוי), את פלאקסי טראקס (Palaxy Tracks) המדהימים, את ווינדזור פור דה דרבי ואמריקן אנלוג סט, שעברו יחד כבר 10 שנים של יצירת אינדי-רוק מבריק ומקורי בחמישה אלבומים שנושקים לשלמות אוסטינית אופיינית, ומכילים לא מעט מרכיבים אינטנסיביים של פופ חלומי.
"הארמדילו הוא סוג של מיני פריק דינוזאור, יונק מוזר, מכוער בטירוף, ורגיש מאוד שעדיין לא נכחד. את הבטן שלו מכסה פרווה קוצנית וסיבית, ומעליו מסכה מחוספסת ונוקשה שעוטפת את כל גופו, ממש כמו המעטה החיצוני של שבי מודל 67 אחרי תאונה חזיתית עם משאית אי שם בדרך לקליפורניה". (ג'ון לנון)
אוסטין, לונדון וניו יורק הן שלוש הערים המרכזיות שמתחרות צמוד-צמוד על עתידו של הרוק. כרגע, עם כל המסורת הארוכה של ניו יורק ולונדון, ההיפים המלומדים מבירת ההופעות של ארה"ב מחזיקים בלפיד ורצים קדימה בלי הפסקה.