לייב אייטיז

עשרים שנה אחרי הלייב אייד, האירוע-ההסטורי-הקודם-של-אצולת-הפופ-רוק-לטובת-הרעבים, הלייב-8 היה הזדמנות מצוינת לבדוק את מצבה של המוזיקה הפופולרית בעולם. החדשות הטובות הן שלמוזיקה יש עדיין כוח להוציא לרחובות מאות אלפי אנשים. יש לה כוח ליצור אירוע עם מימדים היסטוריים-גלובליים. יש לה כוח לייצר למראית עין תמיכה המונית (כמעט 30 מיליון?) במהלך פוליטי בעל מסר מורכב יותר מ"עשו אהבה ולא מלחמה".

מעבר למוזיקה עצמה, והאישיות הממגנטת של חלק מהפרפורמרים, הרגעים המעניינים של המופע היו החיבורים בין השירים והמופיעים לקונטקסט הפוליטי. החל מהבחירה בסרג'נט פפר כשיר פתיחה מנצח ("זה היה היום לפני 20 שנה", שמתייחס כמובן ללייב אייד), דרך האיום המרומז של סטינג, שבחר להקרין את תמונות מנהיגי המדינות חברות ה-G8 כשהוא שר "I'll be watching you", דרך הבחירה של האמנים בשירים שהטקסט שלהם הפך שוב, ולו למראית עין, לרלוונטי ("Comfortably Numb" ו"מאני" של פינק פלויד, למשל; "Music make the people come together", מדונה, "Why" של אנני לנוקס).

אבל עשרים שנה אחרי הלייב אייד, היה עצוב להיווכח עד כמה עולם המוזיקה לא השתנה. אותם אנשים כמו לפני עשרים שנה מארגנים את האירוע, מופיעים בו, ושרים את אותם שירים. כנס מחזור של היכל התהילה של הרוק-אנ'-רול – בטח יש מי שיתרגש מזה - כשלפעמים אי אפשר היה לדעת אם אנחנו צופים בלייב אייטיז או במופע שנות השבעים. חבל שהתנועה המוזיקלית שהפכה לפופולרית עם רוח של מרד בממסד ופער בלתי ניתן לגישור בין דורות הפכה להיות זקנה, צפויה ומרוצה מעצמה כל כך. בסיבוב הקודם של הלייב אייד, הרולינג סטונס היו הלהקה היחידה בשטח שהציבה סימני שאלה לגבי זקנה ורוק-אנ'-רול. אתמול כבר לא היתה בכלל שאלה – הגיל המצטבר של כל מי שהופיע אתמול היה בוודאי יותר מהגיל המצטבר של מיליוני הצופים הצעירים שלא נולדו עדיין כשכל האמנים עם השיער הלבן (או הצבוע) הוציאו את האלבומים החשובים שלהם. רק שלמה ארצי ושלום חנוך היו חסרים שם על הבמה להשלמת התמונה.

הלייב 8, על כל הליין אפ המפלצתי שלו, היה חסר מרכיב חיוני אחד – מוזיקאים צעירים, עם אמירה עכשווית ורלוונטית, שייגרמו ולו לתחושת אי נוחות קלה בקרב דור הנפילים הגריאטרי ששלט אמש באירוע. נפגש בעוד עשרים שנה, בהופעת האיחוד של ג'נסיס.