להדריך את האדם ולתקן את דרכיו, זוהי התכלית היחידה שאליה אנו חותרים בסיפור מעשה זה. זאת למען ישתכנעו הקוראים בגודלה של הסכנה המרחפת תמיד מעל ראשיהם של אלה המתירים לעצמם הכול, ובלבד שתשוקותיהם יבואו על סיפוקן. מי ייתן ויוכלו הם להשתכנע, כי החינוך הטוב, הרכוש הרב, הכשרונות ומתנותיו של הטבע, אינם יכולים אלא להוליכם שולל, שעה שהריסון העצמי, ההתנהגות הטובה, התבונה והענווה מחזקות אותם, או עושות אותם לבעלי ערך: הרי לכם האמיתות, שעתידים אנו להוציאן אל האור; יסולח נא לנו על הפרטים האימתניים של הפשע הנורא, אשר על אודותיו אנוסים אנו לספר; כלום ניתן להמאיס סטיות שכאלה, מבלי להעז ולהציגן במערומיהן?
נדיר שאצל יצור אחד יימצא הכול תואם על מנת להובילו להצלחה ולשגשוג. ב??ר?ך אותו הטבע? אלת המזל מסרבת להאיר לו פנים; זו משפיעה עליו מחסדיה? הטבע כבר דאג להתעמר בו; נדמה כי רצתה ידו של השוכן במרומים להראות לנו, מבעד לכל אדם, ומבעד לפעולותיו הנשגבות ביותר, שחוקי שיווי המשקל הם חוקיו הראשונים של היקום, אלה המכניסים סדר, בה בעת, בכל המתרחש, בכל הצומח ובכל הנושם.
פראנוואל, שהתגורר בפאריס, שם נולד, נהנה, נוסף לקצבה של ארבע מאות אלף ליברות, מגזרה נאה ביותר, מתווי פנים נעימים ביותר ומכשרונות מגוונים ביותר; אולם מתחת למעטה מפתה זה הסתתרו כל המידות הרעות, ולמרבה הצער, אותן מידות רעות, ששעה שמסגלים אותן והופכים אותן ללחם חוק, הן מובילות חיש מהר לביצוע פשעים. דמיון מופקר, מעבר לכל מה שניתן לתאר, היה מגרעתו הראשונה של פראנוואל; מזה אין להיגמל; היחלשות הכוחות מחזקת את השפעותיו; ככל שיכולים פחות, יוזמים יותר; ככל שפועלים פחות, ממציאים יותר; כל גיל מוביל לרעיונות חדשים, והשובע אינו משקיט את הרעב להם; אדרבא, הוא מכשיר את הקרקע לשכלולים הרסניים יותר.
כאמור, מנעמי הנעורים כולם, עטורים בכל הכשרונות לפראנוואל היה מהם בשפע; אך כיוון שהיה מלא בוז כלפי החובות המוסריות והדתיות, לא עלה בידי מחנכיו להביאו לאמץ לעצמו ולו אחת מהן.
במאה שבה הספרים המסוכנים ביותר מצויים בהישג ידם של הילדים, כמו גם בהישג ידם של הוריהם ושל מוריהם; במאה שבה תעוזתה של מחשבת הדור נחשבת לפילוסופיה, המינו?ת לכוח והליברטיניות לדמיון, היו לועגים לשנינותו של פראנוואל הצעיר, אפשר שרגע לאחר מכן היה ננזף בגינה, אך לבסוף היו מעלים אותה על נס. אביו של פראנוואל, תומך נלהב בסופיזמים האופנתיים, היה הראשון לעודד את בנו שייתן את דעתו ברצינות על כל אותן סוגיות; הוא עצמו נהג להשאיל לו את היצירות, שהיה בכוחן להשחיתו מהר יותר; איזה מחנך מעז היה, אחרי כל זה, לטעת בלבו עקרונות שונים מאלה המקובלים בביתו, ואשר על פיהם חויב לנהוג?
כך או כך, פראנוואל איבד את הוריו בגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן תשע-עשרה, דוד זקן שלו מסר לידיו, בהשיאו אותו, את כל הנכסים, שממילא נועדו לו, ובעצמו מת זמן קצר לאחר מכן. עם הון כזה צריך היה מר דה-פראנוואל להתחתן בקלות; אינספור שידוכים הוצגו בפניו, אך היות שהפציר בדודו כי ייתן לו אך ורק נערה צעירה ממנו, ועם מה שפחות אנשים המקורבים לה, הרי שכדי לספק את אחיינו, נשא הדוד הזקן מבטו אל עבר אחת, העלמה דה-פארניי, נערה בעלת ממון, שאמנם רק אמה נשארה לה אישה צעירה עדיין, למען האמת אך לזכותה נזקפו קצבה של שישים אלף ליברות טבין ותקילין, חמישה-עשר אביבים ומראה פנים אשר, בשעתו, לא היה נלבב ממנו בפאריס
היא התברכה באחד מאותם דיוקנאות של הבתולה, שבהם הצטיירו התום והנועם בתווי פניהם הענוגים של ארוס ושל הגרציות
בשיער זהוב ויפה, הגולש עד מתחת למותניה, בעיניים גדולות וכחולות, האומרות רוך וענווה, בגזרה דקה, גמישה וקלילה, בעור צח כשושן וברעננות של ורד, בשפע כשרונות, בדמיון ער מאוד, אך מעט עצוב, ובקורטוב מאותה עגמומיות מתוקה, המביאה אדם לחבב את הספרים ואת הבדידות; מידות, אשר דומה כי הטבע מעניקן אך ורק לאלה שידו מועידה אותם לייסורים, כאילו כדי להמתיקם להם במעט, על ידי אותה תשוקה קודרת ונוגעת ללב, שעליה הם מתענגים, שעה שהם חשים בייסורים אלה, ואשר מביאה אותם להעדיף את הדמע על פני שמחתו הריקה של האושר, שמחה שיש בה הרבה פחות חיות ועומק.
מרת דה-פארניי, בת שלושים ושתיים בעת שנישאה בתה, ניחנה גם היא בשכל ובקסם, אך, אפשר גם שבקצת יותר מדי ריחוק ורצינות; ח?פ?צה באושרה של ילדתה היחידה, התייעצה עם כל פאריס בעניין הנישואין; וכיוון שלא נותרו לה עוד קרובי משפחה ומי שיוכלו להשיא לה עצה, לבד מאי אלו חברים קרירים, שדבר אינו אכפת להם, שכנעו אותה כי העלם שהוצע לבתה הנו ללא כל ספק מן המיטב שתוכל למצוא בפאריס, וכן שתהא זו איוולת בלתי נסלחת מצדה לוותר על הסכם זה; הוא נערך, אם כן, והצעירים, עשירים דיים כדי לקחת לעצמם בית, התמקמו בו כבר בימים הראשונים.
קלות דעת, בלבול או פחזות, אותן מידות רעות המונעות מאדם להתעצב טרם שהגיע לגיל שלושים אף לא אחת מהן פילסה את דרכה ללבו של פראנוואל הצעיר; בטוח בעצמו עד מאוד, חובב סדר ובקיא להפליא באופן שבו יש להחזיק בית, היו לפראנוואל כל התכונות הנחוצות כדי לרוות אושר לפחות מהיבט זה של חייו. מידותיו הרעות היו מסוג אחר לגמרי; היו אלה פגעיה של בשלות הגיל, הרבה יותר משל שובבות הנעורים
פרי מלאכת מחשבת, תחבולה
רשעות, אופל, אנוכיות, המון פוליטיקה ורמאות, המוסווים לא רק בחסדים ובכשרונות, שאותם מנינו, אלא גם בצחות לשון
בשנינות אין קץ, ובחזות חיצונית מפתה מאין כמוה. כזה היה האיש שעלינו לתארו.
העלמה דה-פארניי, אשר, כנהוג, הכירה את בעלה חודש לכל היותר בטרם נישאה לו, הלכה שולל אחר הברק המזויף הזה, ונפלה ברשתו; קצרו הימים מכדי שתרווה מן העונג ששאבה מהתבוננות בו; היא העריצה אותו, והדברים אף הגיעו לידי כך שחששו לחייה של אישה צעירה זו, היה ואי אלה מכשולים יעיבו על מנעמי נישואין, שבהם מצאה, לדבריה, את האושר היחיד של חייה. באשר לפראנוואל, שהיה פילוסוף בנושא נשים, כפי שהיה בכ
כך או אחרת, ההוכחה הטובה מכולן לכך שפראנוואל טרם התנער מחובותיו היתה כי כבר בשנה הראשונה לנישואיה ילדה אשתו, שאז כבר מלאו לה שש-עשרה שנים וחצי, בת שהיתה אף יפה מאמה, ואשר אביה קרא לה, בו ברגע, א?ז?'ני, אז'ני, שהיא פלא הטבע ואימתו כאחד.
מר דה-פראנוואל, אשר מיד עם בואה לעולם של ילדה זו, רקם, מן הסתם, תוכניות נתעבות ביותר לגביה, הפרידה? חיש מהר מאמה. עד הגיעה לגיל שבע הופקדה אז'ני בידיהן של נשים שבהן שם פראנוואל את מבטחו; דאגתן הבלעדית היתה לטפח בה מזג טוב וללמדה קרוא וכתוב, והן נשמרו מאוד שלא להקנות לה מושג כלשהו בדבר העקרונות הדתיים או המוסריים אשר ילדה בגילה אמורה, לרוב, כבר להכירם.
מרת דה-פארניי ובתה, נרעשות מאוד מהתנהגות זו, באו על כך בטענות למר דה-פראנוואל, שהשיב, באדישות, כי בכוונתו לעשות את בתו מאושרת, ועל כן הוא אינו רוצה לטעת בלבה רעיונות סרק הטובים אך ורק על מנת להפחיד את בני האדם, מבלי שאי-פעם יהיו להם לתועלת; וכי בת, שאינה צריכה אלא ללמוד כיצד להתחבב, תיטיב לעשות אם תתעלם מאותן שטויות, שקיומן הדמיוני, המעיב על שלוות החיים, אינו עתיד להעניק לה לא אמת נוספת אחת לרוח ואף לא משנה חינניות לגוף. דיבורים ממין אלה לחלוטין לא מצאו חן בעיני מרת דה-פארניי, שהיתה הולכת וקרבה אל הרעיונות השמימיים ככל שהיתה מתרחקת מתענוגות העולם הזה; האדיקות היא חולשה האופיינית לעתות זקנה או חולי; בסערת היצרים, עתיד הנראה לנו רחוק מאוד מאיתנו, כמעט ואינו מעורר דאגה, בדרך כלל, אך כאשר נחלש קולם של היצרים הללו
כאשר מתקדמים לקראת הקץ
כאשר הכול נוטש אותנו, אנו מטילים את עצמנו לחיקו של האל, שעל אודותיו שמענו בילדותנו, ואם, כמאמר הפילוסופים, אשליות אחרונות אלה הן דמיוניות לא פחות מן הראשונות, הרי, לפחות, אין הן מסוכנות כמותן.
לחמותו של פראנוואל לא נותרו עוד קרובי משפחה
לרשותה עמד מעט מאוד אשראי משל עצמה, ולכל היותר, כאמור, מספר חברים אגביים
מאלה הבורחים בשעת מבחן. הואיל וכך, והואיל והיה עליה להילחם בחתן חביב, צעיר ובעל מעמד, חשבה, ובהיגיון רב, כי פשוט יותר להסתפק בטענות מאשר לנקוט באמצעים חמורים כנגד איש שימיט חורבן על האם ויגרום לכליאתה של הבת, אם רק תעזנה להתמודד מולו; לפיכך, הסתכנה רק באי אלו דברי תוכחה, ושתקה משראתה כי הדבר אינו מוביל לשום מקום. פראנוואל, בטוח בעליונותו, חש היטב כי יראים מפניו ועל כן חדל, עד מהרה, מלהתבייש בדבר-מה כלשהו, והסתפק בכסות דקיקה, ולו רק למען הציבור, וכך צעד היישר אל מטרתו הנוראה.
אך הגיעה אז'ני לגיל שבע, לקחה? פראנוואל לאשתו; והאם הענוגה, אשר לא ראתה את ילדתה מאז יצאה זו לאוויר העולם, לא הצליחה להשביע את רעבונה לחיבוקים ולליטופים, והחזיקה אותה מאומצת בחיקה במשך שעתיים, כשהיא מעתירה עליה נשיקות ומציפה אותה בדמעותיה. היא רצתה להתוודע אל כשרונותיה הצעירים; אולם לבד מלקרוא באופן שוטף, להצטיין בבריאות שופעת חיוניות ולהיות יפה כמלאך, לא היה לאז'ני כשרון אחר כלשהו. מפח נפש חדש נכון היה למרת דה-פראנוואל עת גילתה כי אמנם נכון הוא שבתה לא הכירה אפילו את עיקריה הראשונים של הדת: "הייתכן! אדוני," אמרה לבעלה, "האם אתה מחנך אותה אך ורק לחיי העולם הזה? הלא תואיל בטובך לחשוב כי, כמונו, לא נועדה היא לדור בו כי אם לרגע אחד בלבד, שלאחריו תשקע בנצח הרה אסון, אם תחסוך ממנה את מה שעשוי לזכותה שם בגורל מאושר, לרגליה של הישות שממנה קיבלה את חייה." "אם אז'ני אינה יודעת דבר, גבירתי," השיב פראנוואל, "אם אנו מסתירים ממנה בקפידה עקרונות אלה, מכאן שלא תוכל להיות אומללה; שכן אם נכונים הם, הרי שהיש העליון צודק מכדי שיענישה על בורותה, ואילו אם כוזבים הם, מה הטעם בכך שנדבר איתה עליהם? בנוגע לדאגות האחרות שקשורות בחינוכה, אני מבקש ממך שתסמכי עלי; החל מהיום אהיה לה אני למורה ואני ערב לך, כי בתוך כמה שנים תעלה בתך על כל הילדים בני גילה."
מרת דה-פראנוואל ביקשה לעמוד על דעתה, כשהיא קוראת את רהט דיבורו של הלב לעזרתה של התבונה; דמעות אחדות נתנו ביטוי למצבה; אך פראנוואל, שאת לבו לא הצליחו הדמעות לרכך כלל, אפילו לא נדמה היה כמי שמבחין בהן; הוא חטף את אז'ני, באומרו לאשתו, כי היה ותנסה להתנגד, בדרך כלשהי, לחינוך שהתכוון להעניק לבתו, או תורה לה על עקרונות שונים מאלה שבהם עמד להזינה, הרי שהיא עתידה לחסוך מעצמה את העונג לראותה, והוא ישלח את בתו לאחד מארמונותיו, שמהם לא תצא עוד. מרת דה-פראנוואל, כנועה מבטן ומלידה, שתקה; היא הפצירה בבעלה שלא יפריד אותה מאוצר כה יקר והבטיחה, בדמעות, כי לא תפריע כבהוא זה לחינוך שהיה נכון לבתה.
מכאן ואילך שוכנה העלמה דה-פראנוואל בדירה נאה מאוד, הסמוכה לזו של אביה, עם אומנת שופעת שנינות, עוזרת לאומנת, חדרנית ושתי ילדות בנות גילה, שנועדו לשעשועיה בלבד. העמידו לרשותה מורים לכתיבה, לציור, לשירה, לטבע, לדקלום, לגיאוגרפיה, לאסטרונומיה, לאנטומיה, ליוונית, לאנגלית, לגרמנית, לאיטלקית, לסיף, לריקוד, לרכיבה ולמוסיקה. מדי יום, ובכל עונות השנה, נהגה אז'ני לקום בשעה שבע; אל ארוחת הבוקר שלה, שכללה פרוסה גדולה של לחם שיפון, נהגה להגיע תוך כדי ריצה בגן; היא שבה בשמונה בבוקר, בילתה רגעים אחדים בדירתו של אביה, שנהג להשתובב עמה או ללמד אותה משחקי חברה קטנים; עד השעה תשע התכוננה לשיעוריה; אז היה מגיע המורה הראשון; את פניהם של חמישה מורים היתה מקבלת עד השעה שתיים; ארוחת הצהריים היתה מוגשת לה בנפרד, יחד עם שתי חברותיה והאומנת הראשית שלה. ארוחה זו היתה מורכבת מירקות, מדגים, ממיני מאפה ומפירות; לעולם לא היה בה לא בשר, לא מרק, לא יין, לא מיני שיכר ולא קפה. משעה שלוש עד ארבע חזרה אז'ני לשחק בגן, במשך שעה, עם חברותיה הצעירות; הן היו מתאמנות שם יחדיו במשחקי מחבט, בכדור, בכדורת, בכדור-נוצה או בריצה למרחקים שונים; הן נהגו ללבוש בגדים נוחים, בהתאם לעונות השנה; שם, דבר לא היה לוחץ את גזרתן; מעולם לא כלאו אותן באותם מחוכים א
לא כך היה באשר לרגשות שפיעמו בלבה של העלמה דה-פראנוואל כלפי אמה המכובדת והאומללה. האב, בעורמתו כי רבה, אמר לבתו שמרת דה-פראנוואל היא אשתו, ועל כן היא דורשת ממנו תשומת לב, המונעת ממנו, לעתים קרובות, לעשות בעבור אז'ני היקרה שלו את כל מה שמכתיב לו לבו; בדרך זו השכיל לטעת בנפשה של עלמה צעירה זו הרבה יותר שנאה וקנאה מאותם רגשות הגונים וענוגים שצריכים היו להתעורר בה כלפי אם שכזו.
"חברי, אחי," היתה אומרת מפעם לפעם אז'ני לפראנוואל, שלא רצה כי בתו תשתמש בביטויים אחרים בפנותה אליו
"אישה זו, שאותה אתה מכנה ש??ל??ך?, ברייה זו, אשר, לדבריך, הביאתני לעולם, היא תובענית מאוד, אפוא, כיוון שברצותה כי תימצא לידה תמיד, היא מונעת ממני את האושר לבלות את חיי איתך
אני רואה זאת היטב, אתה מעדיף אותה על פני אז'ני שלך. באשר לי, הרי שלעולם לא אוהב את מי שגזלה ממני את לבך."
"חברתי היקרה," היה פראנוואל משיב, "לא, אין אף לא אחד בכל היקום, שעתיד להשיג זכויות מופלגות כשלך; היחסים הקיימים בין אישה זו לבין חברך הטוב ביותר הן פרי הנוהג והמוסכמות החברתיות; אני מסתכל עליהם בדרך פילוסופית והם לעולם לא ישתוו לאלה הקושרים אותנו
את לעולם תהיי מועדפת, אז'ני; את תהיי המלאך והאור של חיי, האש שבלבי והמניע לקיומי." "הו! מה מתוקות הן המילים הללו!" היתה אז'ני משיבה, "חזור עליהן לעתים תכופות, חברי
לו רק ידעת כמה מחמיאים לי ביטויי אהבתך הענוגה!" ובנוטלה את ידו של פראנוואל, שאותה היתה לוחצת כנגד לבה: "הנה, הנה, כאן אני חשה אותם, את כולם," המשיכה. "שליטופייך הענוגים יערבוני," היה פרנוואל משיב, מאמץ אותה בזרועותיו
וכך השלים הבוגדני, ללא כל ייסורי מצפון, את פיתויה של האומללה הזו.
בינתיים הגיעה אז'ני לשנתה הארבע-עשרה, הוא הזמן שבו רצה פראנוואל להוציא לפועל את פשעו. חלחלה עוברת בי!
וכך היה. [באותו יום עצמו שבו הגיעה לגיל הזה, או, נכון יותר, ביום שבו מלאו לה מניין השנים שלעיל, נמצאו השניים באזור כפרי, ללא קרובי משפחה וללא מי שעלול היה להטרידם; לאחר שקישט את בתו, באותו היום, כאת אותן בתולות אשר, לפנים, היו מקדישים להיכלה של ונוס, הכניסה? הרוזן, בשעה אחת-עשרה בבוקר, לסלון תענוגות, שווילונות דקיקים עידנו את מראה אשנביו ושרהיטיו היו זרויים פרחים. כס ורדים התנשא לו במרכז; פראנוואל הוביל אליו את בתו.
"אז'ני," אמר לה בהושיבה אותה שם, "היי היום מלכת לבבי והניחי לי לסגוד לך בהערצה על ברכי!"
"שאתה תסגוד לי, אחי, בעוד שאני היא זו שחייבת לך הכול, בעוד שאתה הוא שיצרת אותי, שגידלת אותי!
אהה! מוטב שתניח לי ליפול לרגליך: זהו מקומי הבלעדי, והיחיד אליו אשתוקק כאשר מדובר בך."
"הו, אז'ני אהובתי," אמר הרוזן, כשהוא מתיישב לצדה על אחד מאותם מושבי פרחים שנועדו לשרת את ניצחונו, "אם את אכן חבה לי דבר-מה, אם, ככלות הכול, הרגשות שאת מגלה לי כנים, כפי שאת אומרת, האם תדעי מהן הדרכים לשכנעני בזאת?" "ומהן, אחי? אמור לי מהן, אם כן, ומהר, כדי שאכירן, ומיד."
"כל הקסמים, אז'ני, שהשפיע עלייך הטבע, כל אותן חמודות שבהן הוא מייפה אותך, עלייך להקריבם לי תיכף ומיד.", "אך מה אתה מבקש ממני? האין אתה אדון לכול? האם מה שיצרת אינו שייך לך? האם יכול מישהו אחר ליהנות ממעשה ידיך?"
"אבל את מודעת למשפטיהם הקדומים של בני האדם." "לא הסתרת אותם מפני." "ובכן, אין ברצוני לפסוח עליהם מבלי לקבל את הסכמתך."
"כלום אינך בז להם כמוני?"
"נניח שכן, אולם איני רוצה להיות לך לעריץ, ועוד פחות מכך רוצה אני להיות פתיינך; את כל הטובות שאני מבקש, ברצוני לקבל אך ורק מתוך אהבה. את מכירה את העולם, לא העלמתי ממך אף לא אחד ממקסמיו: להסתיר את הגברים ממבטייך, לא להתיר לך לראות איש מלבדי, הלא היה זה מעשה הונאה מביש מצדי. אם יש ביקום יצור שאת מעדיפה על פני, נקבי בשמו לאלתר: אלך לחפשו בקצה העולם ואוביל אותו בן רגע היישר לזרועותייך. הקיצור, את אושרך אני מבקש, מלאכית שלי, הרבה יותר משחפץ אני באושרי שלי; התענוגות המתוקים שאת יכולה להעניק לי, לאין ייחשבו בעיני, אם אינם פרס הנובע מאהבתך. החליטי, אפוא, אז'ני; קרובה מאוד לרגע שבו תועלי קורבן, מזה אין לך מנוס; אך נקבי את עצמך בשמו של הזו?ב?ח?: אני נכון לוותר על התענוגות, שמבטיח לי תואר זה, אם לא נפשך היא שמזכה אותי בהם; כשאני ראוי ללבך עדיין, גם אם לא בחירו, אוביל אלייך את מי שאת עשויה לחבב ואז, אהיה זכאי, לפחות, לחיבתך, גם אם את לבך לא עלה בידי לשבות; ומשאיני יכול להפוך למאהבה של אז'ני, אהיה לה לחבר." "אתה תהיה הכול, אחי, אתה תהיה הכול!" אמרה אז'ני, יוקדת באהבה ובתשוקה. "למי אתה רוצה שאקריב את עצמי אם לא למי שרק אותו אני אוהבת בכל מאודי? האם בכל תבל ומלואה ישנו יצור שעשוי להיות ראוי ממך לחן העלוב שבו אתה חושק
ושידיך הבוערות כבר תרות אותו בלהט? האם אינך רואה, אפוא, באש האהבה היוקדת בי, שלהוטה אני כמוך להתוודע אל העונג עליו אתה מדבר עמי? אהה! תיהנה לך, תיהנה! אחי האהוב וחברי הטוב ביותר, עשה את אז'ני שלך לקורבנך: אם ידיך היקרות יקריבוה, היא תמיד תהיה מנצחת."
"פשעי האהבה: נובלות הרואיות וטרגיות", דונאטיין אלפונס (המרקיז) דה סאד, תרגום: נעם ברוך, הוצאת בבל