להצטלם בלי תחתונים נחשב פוסט-פמיניזם?

על הגבול הדק בין אמנות לפורנוגרפיה - שלפעמים הדברים היחידים שמפרידים ביניהם הם זמן, מקום וקונטקסט - מתקיים ספר הצילומים החדש של ריצ'רד קרן. מי שהוא לא מהחבר'ה המיידיים של לידיה לאנץ' אולי לא מכיר את קרן, שהתפרסם בתור חלק אינטגרלי מסצינת האנדרגראונד הניו יורקית של שנות השמונים והתשעים, במסגרתה צילם סרטים קצרים, אלימים ורדיקליים, מלאי סצינות אס-אנד-אם בוטות, הלקאות, מין קיצוני וכו', שזכו לכותרת “Cinema of Transgression". במקביל צילם קרן גם כמה קליפים לסוניק יות ולמרילין מנסון, ובשנים האחרונות הוא מתמקד בעיקר בצילום סטילס.

ספר הצילומים המפורסם ביותר שלו הוא "ניו יורק גירלס" - אותו אפשר למצוא בסטימצקיים למיניהם בגירסתו הגדולה כמו גם בגירסת כיס מיניאטורית - שמציג מגוון רחב של בחורות שהיגרו לניו יורק כדי להתחבר לחטאי העיר הגדולה, כאשר מה שמשותף להן, אם לא שום דבר אחר, זה הפירסינגים, הקעקועים, בגדי הפטיש והאס-אנד-אם והמבט הקשוח בעיניים (בין לבין אפשר למצוא גם תמונה של קים גורדון עם רובה!).

הספר החדש של קרן, Model Release”" (הוצאת Taschen), שיצא לפני מספר חודשים, לוקח את קרן לכיוון אחר, הרבה פחות אגרסיבי, מה שלא אומר כמובן שהוא פחות פרובוקטיבי. את מקומה של הדומינטריקס מחליפה בספרו החדש הנערה הצעירה והתמימה. למרות שהדוגמניות המצולמות הן נערות צעירות (מה שנקרא Barely legal בז'רגון הפורנו), כמעט כולן בעירום חלקי או מלא, בפוזות שערורייתיות וחושפות כל, התמונות לא נראות כמו לקוחות מאתרי טין-סקס באינטרנט.

למרות שאלות בלתי נמנעות על יחסי הכוח בחברה, אי אפשר להתעלם מזה שהבחורות נראות רגילות וחמודות, ועושה רושם שהן נינוחות, טבעיות ולפעמים ממש שמחות. רגשות של ניצול או כפייה מנוטרלות מבפנים, וכשהמצולמות לא פותחות רגליים להשתין לך בפרצוף הן עושות פעולות יומיומיות בנאליות, כמו מוציאות שחורים מהאף, מודדות חום, שמות לק על הציפורניים ברגליים. הקונטרסט בין התמימות והיומיומיות שהן משדרות (אף אחת לא נראית כמו חשפנית או כוכבת פורנו) ובין המיניות הבוטה שלהן מתפרש בכל פעם אחרת - לפעמים הוא משעשע, לפעמים שובב, לפעמים מעורר אי נחת או תמיהה, לפעמים מפחיד ולפעמים לגמרי טבעי.

כל זה מעלה את השאלה השחוקה - האם זו אמנות או פורנוגרפיה? היות ופורנוגרפיה היא חלק משיעתוק מכני והפצה המונית, קשה למקם את הספר הזה בקטגוריה הזאת - אף אחד לא יוציא שלושים ומשהו דולר בשביל חומר לשפשוף (ולא שהתכנים בספר לא מתאימים למטרה זו). אלה שתופסים פורנוגרפיה דווקא כאקט חתרני יוכלו אולי להרגיש נוח עם ההגדרה הזאת. אבל לאור העובדה שההגדרה של פורנוגרפיה/אמנות היא תמיד אד-הוק, הרלוונטיות של השאלה הזאת כדיון מהותני ששואף להגדיר כל צד באופן ברור ונצחי כמובן מתבטלת. חוץ מזה שאם קרן מתעלם כל כך יפה מהקו המפריד בין אמנות לפורנוגרפיה, ומרגיש סבבה בשני הצדדים, גם לנו יש שאלות אחרות הרבה יותר מעניינות להתעסק בהן בעקבות הספר.