יש לעיתים קסם מסוים בהתנהלותו המרחפת וחסרת העקביות של ערוץ רוממה, שמסרב להכיר בפרמטרים כמו תזמון, קדימות, רייטינג ושיבוץ, שבעידן היפר-מסחרי שכזה נראים חשובים מתמיד. בעוד שאותה התנהגות סהרורית יכולה להביא לתוצאות הרות אסון ולהרס מוחלט של חדוות הצפייה, כמו במקרה של אמריקן איידול, הרי שדווקא אותה אטימות לחוקי המשחק יכולה לעיתים להניב תזמון פואטי של ממש, כמו במיני-סדרה "מלאכים באמריקה", שהוקרנה אתמול לראשונה בערוץ הממלכתי, יותר משנה לאחר שידורה בערוץ יס פלוס.
התמזל הפעם מזלם של מנהלי ערוץ רוממה. "מלאכים באמריקה" המצוינת של מייק ניקולס שודרה אמנם ב-2003 בארה"ב, היא מבוססת על מחזהו זוכה פרס הפוליצר של טוני קושנר שהועלה לראשונה כבר ב-1993, ומתרחש בכלל ב-1985, ועדיין, הסדרה נראית רלוונטית יותר מתמיד דווקא בימים אלו בישראל. המחזה, שעוסק בהתפשטותה של מחלת האיידס בארה"ב ובהתעלמות הפושעת של משטר רייגן מהמחלה, מואר בדרכים חדשות בשנת 2005 שבה מספר נשאי האיידס עלה מחדש בצורה דרמטית, ובמיוחד בישראל, שלמרות ההתקדמות הניכרת בחקיקה למען הקהילה ההומו-לסבית, הבי והטרנס, עדיין נגועה במקרה הטוב בשמרנות צבועה ובמקרה הרע בגזענות ובהומופוביה.
בתחתית החבית
הפרק הראשון ששודר אתמול שימש פתיחה מרשימה, שאפתנית ורחבת היקף לעלילה אותה טווה קושנר בתחילת שנות התשעים, וקישרה אז באופן פורץ דרך, סוריאליסטי ומתוחכם בין שאלות של זהות מינית, סוגיות של שיוויון זכויות למיעוטים לבין נושאים פוליטיים כמדיניות ממשלתית, הון ושלטון. דרך סיפורו של פריור, חולה האיידס שננטש בידי לו חלש האופי, באמצעות סיפור נישואיהם המתפרקים של ג'ו ההומו המודחק ומלא רגשות האשמה והרפר מכורת הוואליומים, ובמיוחד דרך סיפורו המאתגר של רוי כהן הרפובליקן, הגזען וההומו בארון, שמגלה כי נדבק אף הוא ב"מחלת ההומואים", פורש ניקולס ביד בוטחת ומסוגננת את העולם השבור והמתעתע, הספק דתי-ספק חילוני, שבו נלחמות דמויותיו של קושנר למציאת חמלה, אמונה, אהבה ובעיקר משמעות וסליחה.
אך יותר מנושאים אוניברסאליים אלו בהם יוכלו כל איש ואישה למצוא את מקומם, משמשת סדרתם של ניקולס וקושנר כמסע צלייני כמעט לשחרור הזהות ההומוסקסואלית מכבלי הדיכוי של השפה והחברה. לקראת סוף הפרק, רוי כהן, בגילומו עוצר הנשימה של אל פאצ'ינו, מוכיח לרופאו כי לא ייתכן שללוביסט מלא עוצמה כדוגמתו, יש איידס. לו יש סרטן הכבד, וזאת משום שאיידס היא מחלה של הומואים, ובניגוד למה שרוב האנשים חושבים "הומואים אינם גברים שמזדיינים עם גברים, הומואים הם חבורה של גברים שאינם מצליחים להעביר חוק כנגד אפליה בפרלמנט". כך, בנאום אחד מדויק ומפלח, מסביר כהן לרופאו ולצופים את כוחן המייסר והמוחלט של קטגוריות מחשבתיות, זהויות מוגדרות ומילים מקבעות, שיוצרות היררכיה ויחסי כוחות בין קבוצות אנשים. כפי שכהן מנסח זאת תוויות נועדו לשם דבר אחד בלבד לקבוע את מקומך בשרשרת המזון.
וכך, בלי התלהמות, דווקא בשידורה המקרי לחלוטין של סדרה מצוינת זו בדיוק מספר ימים אחרי דקירתם של שלושה אנשים במצעד הגאווה שבירושלים, אפשר למצוא תשובה מורכבת וניצחת לכל אותן טענות כי קהילת הלסביות-הומואים-בי-טרנס כבר לא סובלת מקיפוח כי יש הומואים בערוץ 2, או לאמירה הליברלית הצבועה "אין לי בעיה אתם, רק שישמרו את זה בבית". אז אמנם המצב לא גרוע כמו ב-1985, אבל כל עוד משמשת המילה "הומו" כקללה, כל עוד "הם" נדרשים לעשות את "סטיותיהם" בפרטיות ביתם, כל עוד רשאים חברי כנסת כדוגמת אלי ישי לקרוא להומואים "זוהמה" וכל עוד החוק לא מרשה ללסביות, בי, טרנס והומואים להתחתן ולגדל ילדים, נדע שעדיין המילים משמשות בעיקר על מנת להגדיר, לרסן ולהגביל את כוחם של אנשים. שהרי לא צריך להרביץ למיעוטים כדי לשלול מהם את זכויותיהם. מספיק למקמם בתחתית שרשרת המזון, שם אף אחד לא ישמע את צעקתם.