חצאיות

רק בת 19, והנה כבר מוציאה רוני סופרסטאר אלבום שני. בניגוד לפיקיות, שהתפרקו אחרי מיני דיסק אחד, או מיכל אמדורסקי שאף פעם בעצם לא ממש כבשה את העולם, רוני, כמו שמכריז שם הדיסק החדש שלה, "לא עוצרת". לכלכתם, קטלתם, הייתם סקפטיים וצחקתם על גודל המצח שלה, אבל הנה, היא כאן, שוב.

הדיסק החדש של רוני הוא חיזיון די קיצוני ביחס לשוק המוזיקה המקומי. כבר היו לא מעט להקות מבחנה וזמרות פופ פלסטיות בישראל, אבל הדיסק החדש של רוני לוקח הכל לקצה. ההפקה כמובן מלוטשת היטב ועדכנית, אבל זה נכון גם לגבי היי פייב ושות'. רק שבעוד שהנ"ל ניסו לייצר פופ מקומי לפי סטנדרטים ואסתטיקת סאונד חו"ליים, אצל רוני פשוט נקנו קומפלט כמה שירי פופ זרים שעדיין לא התפרסמו מספיק. "מותק 2", הסינגל האחרון, למשל, כבר יצא ברוסית תחת השם "Good Morning Papa", בביצוע שלישיית הבנות הערומות למחצה Via Gra. זה נכון גם לגבי שאר השירים, למעט "אדוני" שכתב עברי לידר ושעליו נלהג בהמשך.

רוני אמנם חתומה על מילות כמה מהשירים פה, אבל לא ממש ברור מה זה אומר. שיר שבמקור נקרא "Crush Me, Touch Me, Rush Me" הפך בעברית ל"בא לי, גע בי, תן לי" – מעניין מה בדיוק היא עשתה פה. בכל מקרה, איכות הליריקה זה לא העניין פה. מה שנשאר למדוד זה איכות הביצוע. ובלי להעליב, אלביס היא לא. גם לא ג'סטין טימברלייק.

כמבצעת, רוני היא הרבה יותר סופרפארם מסופרסטאר. היא לא נשמעת מיוחדת או לוהטת במיוחד - הסקסיות שהיא כנראה מנסה לשדר בשלל האנחות, הגניחות והלחישות שלה נשמעת יותר כמו בובת מין שיצא לה האוויר מאשר כמו הזמנה למשגל, וזה למרות שבסך הכל היא נראית כמו בחורה על הכיפאק, שהייתי שמח להכיר לאחי הצעיר.

שני שירים יוצאי דופן יש כאן בדיסק. ראשית, "אדוני" שכתב עברי לידר, וגם נשמע ככה. זה השיר הכי מיוחד בים האחידות של "לא עוצרת". יש מצב שלידר הופך תיכף ללינדה פרי מקומי, אחד שמייצר להיטים במשקל ומוכר אותם למבצעים אחרים. ללידר יש את היכולת לכתוב להיטוני פופ חמודים שחצאית מיני עם נצנצים רק מוסיפה להם חן. השילוב שלו עם רוני מדגים את זה לא רע, ונדמה שזה הטוויסט שהקריירה שלו בדיוק זקוקה לו כעת. חבל שהמילים של "אדוני" קצת סתומות. נדמה כאילו לידר ניסה להגיד משהו, אבל לא ברור מה. לצדו בולט "מותק 2", שהוא פשוט שיר חמוד, בגרסה העברית כמו גם בזו הרוסית. דאנס-פופ יעיל וקליט.

חוץ משני אלה, "לא עוצרת" הוא זוועה. קצת בריטני שיק, קצת דאנס מזרחי, מחית היפ-הופ וכו' – כל מה שהולך היום אצל הנוער, אבל בצורה הכי מעאפנה. הפקת הסאונד, כאמור, פגז; אבל כמו תפאורת קרטון, מדובר במיצג דקורטיבי ומשכנע במבט ראשון, אבל לגמרי חלול, שטחי ומשעמם.

הדיסק שיצא לחנויות הוא רק החלק הראשון של "לא עוצרת", ויש בו שישה שירים בלבד. כמו היי פייב בשעתו, קברניטי המותג "רוני סופרסטאר" (שכולל לצד הדיסק גם פרסומות לביגוד, חסות של חברה סלולרית, הנחיה בתוכנית טלוויזיה ושירות פוטוגני בצה"ל, כל כך פוטוגני שלפעמים נדמה שכל תפקידה בצבא הוא להצטלם במדים לעיתונים) החליטו לפצל את האלבום לשני חלקים. התירוץ הרשמי לפיצול, אם אני מבין נכון, הוא רצון להילחם בהורדות הפיראטיות מהאינטרנט. אבל הסיבה העיקרית לכך היא כנראה הרחבת אורך חיי המדף של הדיסק, כלומר הארכת פוטנציאל הפרסום של אורנג'. הרי להוריד 6 שירים באינטרנט זה עדיין יותר זול מלשלם 40 שקל על חצי דיסק. כשהיי פייב הלכו על הטריק הזה הם לפחות השקיעו באריזת קרטון חגיגית וכסופה. כאן, במקום הדיסק השני יש בינתיים מין גלויה עגולה בצבעי אורנג', עם הפניות להורדת רינגטונים, תמונות ושטויות של הזמרת.

כבר לא ברור מי עובד בשירות מי: האם המותג רוני מקדם את התאגיד אורנג', או אולי המותג אורנג' מקדם את הלוגו של רוני? אני לא אתפלא אם יום אחד יתברר שהדיסק הזה הוא בעצם שטיפת מוח מוסווית, ושאם נריץ אותו לאחור נשמע השמצות על בזק, על הפיקיות ועל כל מבקרי המוזיקה שאינם טל פרי. כשהשיר האחרון מתחיל בעלק הודעה במשיבון ("שלום, הגעתם לרוני, תשאירו הודעה"), זה לא ממש משפר את המצב. מזל שקראו לשיר הזה "אולי", ולא, נניח, "רינגטון של תשוקה".

החסות שרוני קיבלה מחברה מסחרית אינה פסולה. ודאי כבר שמעתם שגם בתקופות קודמות פעלו מלחינים קלאסיים דגולים בחסות רוזנים ומלכים, אבל ההרגשה היא שגבול הטעם הטוב נסתר מעיניהם של האנשים שמאחורי הדיסק הזה. המעריצות בנות התשע ודאי יבואו על סיפוקן, שכן מדובר במוצר שעשוי באופן הכי מקצועי שיש, שקורא היטב את קהל היעד, רק שהדיווח עליו יכול להיות במדור הפיננסים באותה מידה שהוא נמצא פה.

רוני סופרסטאר, "לא עוצרת" (הליקון)

שאקירה, זוכרים? בסיבוב הקודם היא היתה כוכבת פופ מעט בהמית, שאלבומה הראשון באנגלית הפך אותה לגירסה הנשית של ריקי מרטין, והיא ניבטה מכל אם.טי.וי, גלגל"צ ומעריב לנוער, כך שממש אי אפשר היה להימלט מפניה. רק שכמו עם הסודוקו, פתאום החליט צבא מבקרי המוזיקה בבריטניה ובארצות הברית שמדובר בעצם בשוס - באמנית דגולה וביוצרת כנה, אמיצה ורגישה - ואלבומה החדש זוכה לשבחים שחבל על הזמן ממזמן.

"קיבעון אוראלי חלק 1", האלבום החדש של שאקירה, הוא צעד אמיץ הצידה. במקום להמשיך לרכוב על ההצלחה בעולם דובר האנגלית הוציאה שאקירה אלבום בספרדית, בראשונה מזה שבע שנים. בנובמבר הקרוב צפוי לצאת "קיבעון אוראלי חלק 2", שכבר יבוצע באנגלית. שטיק שכזה, רק מה – זה לא מריח כמו רוני סופר-שטר. כאן יש 43 דקות שלמות של מוזיקה, וזה לא מרגיש כמו משהו שנחתך באופן לא טבעי רק בשביל הדאווין ושיהיה מקום לפרסומת של הסלולריקס.

כיוון שלא הבנתי אף מילה, תרשו לי לצטט מהקומוניקט: "זו מעין התגלמות המדונה והילד שלה, אותה פיקסציה של השלב הפרימיטיבי, הטבעי והיסודי בחיים – אני מרגישה שזה השלב בו אני נמצאת ומאוד מחוברת לעצמי". נגיד. בכל אופן, אף על פי שאין מדובר ביצירת מופת, מדובר בהחלט באלבום חביב שמבוצע בטוב טעם, לפחות ברובו.

השיר הראשון מתחיל באיזה לחשוש שאנסיונרי בצרפתית שהופך לבלדת מערב רגוע, כשמדי פעם שאקירה לא מתאפקת ותוקעת את היודל המעצבן הזה שלה, שבגללו שנאתי אותה מלכתחילה. אבל אחרי השיר השני היא מוותרת על עודף המאנייריזם, ומכאן העניינים הולכים ומשתפרים. יש פה לא רק פופ לטיני נוסחתי ומתיש, אלא גם דאנסהול, פלמנקו, בוסה נובה, טאצ'ים סינמטיים, רוק, ואפילו שיר אלקטרו-לייט אחד, "Las De La Intucion", שמראה לקלי אוסבורן מאיפה משתין הסינתיסייזר. יש כמובן גם כמה בלדות וכמה שירים פרווה, אבל בסך הכל הדיסק הזה ממש מפתיע לטובה.

ריק רובין האגדי (ביסטי בויז, בלק קרואוז, רד הוט צ'ילי פפרז, ג'וני קאש) קיבל פה קרדיט של מפיק אחראי, וחייבים לתת מילה טובה להפקה האלגנטית של הדיסק, שנשמעת בו בזמן על-זמנית וגם הכי עם יד על הדופק. גם שאקירה כבר לא נשמעת כאילו היא מנסה לחקות את שר (Cher) אחרי בליעת עז מסוממת. זה ממש משפר את האווירה, וגורם לכך שגם אנשים מעל גיל 14 יוכלו להאזין לו.

שאקירה, "Fijacion Oral Vol. 1" (סוני, NMC)