עוצו עצה ותופר

ה"חליפה", סרטו של ג'ון מייברי, עשוי להראות מבטיח. הוא הופק ע"י ג'ורג' קלוני וסטיבן סודרברג, הקאסט אטרקטיבי כולל, בין היתר, את אדריאן ברודי, קיירה נייטלי, ג'ניפר ג'ייסון לי וקריס קריסטופרסון, ובמרכזו סיפור תעלומה ומסע בזמן. רק שמשהו שם פשוט לא עובד. אני חושבת שבעגה מקצועית קוראים לזה תסריט ובימוי.

הסרט מביא את סיפורו של ג'ק סטרקס (ברודי), חייל במלחמת המפרץ שנורה בראשו, מוכרז כמת, מתברר כחי, עובר שיקום ומשוחרר מהצבא כשהוא סובל מאמנזיה. לאחר שחרורו הוא פוגש לצד כביש אם ובתה ומתקן להן את המכונית, אחר כך הוא תופס טרמפ עם בחור שרוצח שוטר ומאבד את ההכרה. הוא מורשע ברצח השוטר, מוכרז כלא שפוי ונשלח לטיפול במוסד סגור בשנת 1992. התעייפתם? זו רק האקספוזיציה.

במסגרת אשפוזו במוסד ג'ק עובר מסכת של טיפולים סדיסטים בידי ד"ר בקר (קריסטופרסון) שכופת אותו בכתונת משוגעים מיוחדת (זו "החליפה" שבשם הסרט, למי שתוהה מדוע לא תורגם השם ל"הכותונת" או לפחות ל"היעקובית": לאלוהי ההפצה הפתרונים) ודוחס אותו למגירת קירור בחדר מתים לפרקי זמן ארוכים במיוחד, כאמצעי ריפוי/עינוי ניסיוני. במהלך השהייה הקלאוסטרופובית במגירה, ג'ק מוצא את עצמו בעתיד, בשנת 2007, שם הוא פוגש בג'קי, צעירה טובת לב ומראה (נייטלי) ומגלה כי הוא עתיד (או שמא עבר) למות בקרוב. מאותו שלב, ג'ק מטייל בין 1992 ל-2007 ומנסה, בעזרתה של ג'קי, להבין מה קורה לו ולהציל את חייו.

עלילת הסרט מזכירה יצירות קולנועיות קודמות, רק שההשוואה בין הסרטים אינה עושה עמו חסד. את המסגרת הזו של מסע שהוא ספק בזמן ספק בתודעה וכרונולוגיה שלא לגמרי מתקבלת על הדעת, אפשר לשייך למה שהוא מעין תת-תת-ז'אנר בסרטי המדע הבדיוני, ו"החליפה" בהחלט שואב השראה, בלשון המעטה, מ-"12 הקופים" של טרי גיליאם ומ"המזח" של כריס מרקר (שעליו מבוסס כל התת-תת-ז'אנר כולו).

הבחירה למקם את הסיפור בבית משוגעים, בדומה ל"12 הקופים", היא מהותית לרעיון אלא שבשני הסרטים הקודמים אין יודעים בוודאות האם נערך מסע אמתי בזמן או שמא מדובר בהזיה, ואילו ב"החליפה" מוצג המסע בזמן כעובדה לא מנומקת ודמותו של ג'ק כאדם שפוי שמוכרז כמשוגע על לא עוול בנפשו. כלומר, אם לא די בתסריט העמוס והמסורבל הרי שנדמה כי מייברי לא לחלוטין עומד על דקויות הסיפור המתחכם וחוקי תת-הז'אנר, מה שהופך את הסרט למדע בדיוני פשוט וסתמי.

אם כן, נשאלת השאלה במה מנסה הסרט לחדש לתת-תת הז'אנר? והתשובה שמייברי מספק היא חדשנות בבימוי ועריכה, אך אלה הם פתרונות צעקניים, "קליפיים" ובנאליים, הכוללים פלאש-בקים רעשנים ומסנוורים, ג'אמפ-קאטים בפייד (שנראים, אגב, כמו פרפראזה על תמונות הסטילס של "המזח") שוטים בתקריב של עיניים מדממות, ועוד מני מטעמים שאמורים לכפר על חורים בתסריט והתנהלות בלתי מנומקת של הדמויות.

"החליפה" אולי כוונות טובות (אם יומרה היא כוונה טובה) אך הוא מבולבל, מתסכל, ובסופו של דבר די מיותר. או כמו שאמרה לי חברה בצאתנו מהסרט, "אם רק הייתה לי חליפה ומגירה, הייתי חוזרת בזמן ומזהירה את עצמי מפני 102 הדקות האחרונות".