ג'ם אנד ספון, Right in the Night

רבים תוהים מהי נקודת האפס של הניינטיז. יש את השמרנים שיבחרו את נקודת הזמן הרשמית שבה התחלפה השנה ל-1990; יש שיגידו שהם התחילו עם קיץ האהבה של 88' והאסיד האוס; ויש שיציינו דווקא את "Smells Like Teen Spirit" ומותן של להקות השיער. אני לעומתם, חושב שהניינטיז התחילו עם "Get Ready For This" של 2 אנלימיטד. אם האייטיז, כלומר הצליל שעליו אנחנו נהנים לומר "זה מה זה אייטיז...", התאפיינו, כפי שהיטיב לכתוב כאן איל פרידמן, בעודפים מוגזמים של אפקט הריוורב על השירה והתופים, קלידי DX7, וגישה ניאו-רומנטית, הרי שאין צליל שנשאר נאמן יותר לניינטיז מאשר היורו-דאנס. מכל הז'אנרים שעשו נפשות באותו עשור, יהיה זה היורו-דאנס, הוא ורק הוא, שיחזור אלינו במסיבות הרטרו לניינטיז, שניצניהן מתחילים לפרוח כבר עכשיו.

באמצע העשור התנהל במגזין המנוח "מלודי מייקר" ויכוח בין שני המבקרים החריפים ביותר שלו, לגבי זהות הפסקול של מסיבות הרטרו - סיימון ריינולדס צידד בפרודיג'י כמי שיעלו על נס את שנות התשעים ואילו סיימון פרייס גרס שדווקא הטראשיות של 2 אנלימיטד והרכבי היורו-טראש-דאנס הגרמנים, האיטלקים והבלגים יהיו מי שיקבלו את הכבוד האבוד. במרחק של עשור מאותו ויכוח, ואחרי שני אלבומים מאכזבים של הפרודיג'י אפשר להיות רגועים כשמפרגנים לפרייס בסיפור הזה - "Rhythm of the Night" של קורונה, "U Got 2 Let the Music" של קפלה ו"Mr. Vain" של קאלצ'ר ביט (שלא לדבר על "Set You Free" של אנ'-טראנס), הם שירים שאני שמח לפגוש ברדיו פי כמה מכל "Firestarter" או "Born Slippy", ולעזאזל עם הלאגר לאגר לאגר.

מכל ערימת היורו-דאנס הבלתי מתכלה (ואני מפנה אתכם לשני אוספי מחווה לניינטיז שערך אבי ש. גולדברגר), אני חייב לציין את השיר האהוב עלי מאותה תקופה טראשית, שגם בזמן אמת תפס את האוזן - "Right in the Night" של ג'אם אנד ספון עם הזמרת פלאבקה. יש כמה סיבות לעובדה שהשיר של ג'אם אל מאר ומארק ספון, שני מפיקים מפרנקפורט, עולה על מתחריו. הסיבה העיקרית, שג'אם אנד ספון היו מפיקי טראנס חלוציים ולא עוד שני פועלים בקצה של פס ייצור.

הרמיקס שלהם ל"Age of Love" של אייג' אוף לאב הוא האמ-אמא של הקלאסיקה בסדר היום הטראנסווי, וקשה למצוא יוצא גואה שמכבד את הלונגי שלו ולא מצא את עצמו באמצע היער, באמצע הטריפ, עם הקטע הזה. גם "Stella" (בעברית זה נשמע יותר טוב), הבי-סייד של "Right in the Night", הוא קטע שבאופן פאבלובי מרחיב את האישונים. מלבד הסיבה הפרוזאית הזו, כדאי להתייחס לשיר עצמו, ובראשו הפזמון החוזר המדבק, שמעלה על נס את הרומנטיקה שתמונה בקלאבלנד ("רק בלילה תמצא, שאם תרצה להתאהב, תתאהב" - איזה אקזיסטנציאליזם!). הנשק השני העיקרי של השיר, הוא כמובן הגיטרות הספרדיות הקלאסיות שבו, שמזכירות תרועה של מלחמת שוורים (וגם שיר של הדורז), ומיד מכניסות אותך לכוננות ספיגה. השילוב של שני האלמנטים האלה, ביחד עם הבתים שנשמעים כמו יורו-דאנס סטנדרטי, מצליחים ליצור ניגוד מופלא שמצד אחד משליך את המאזין עמוק לתוך תהומות הטראש, ומצד שני מרומם אותו לפסגות נשגבות. אם חושבים על זה. כשחושבים על זה, זו לא רק מהות הפופ, אלא גם מהות החיים.