פרה פרה: הרצועה ורנו פסקאל

אני חייבת להודות, הכלב של התוכנית "הרצועה" לא עושה לי את זה. הוא מדבר הרבה על זיונים, פורנו ואבי נמני, ואומר דברים מאגניבים כמו "סלים טועמה מחבל", אבל לא עושה הרבה יותר מזה. מעמדו, כמו מעמדה של התוכנית, התקבע כפולחני כבר מזמן, והשער במוסף "הארץ" השבוע הפך את זה לרשמי. זה נכון שהפיכתה של תוכנית לקאלט הופכת כל ביקורת עליה בעצם למיותרת, כי עם קאלט לא מתווכחים, ובכל זאת נותרת השאלה האם יש בשר ותוכן מאחורי הסיסמאות. האם מאחורי שחיטת הפרות הקדושות יש משהו ממשי או האם מדובר בכבשה קטנה שמספרת בדיחות קרש.

אם אפשר להגדיר את העונה החדשה של ביפ בשתי מילים לפי התוכניות החדשות שעלו אתמול הן יהיו "יאללה בלגן". בואו נתפרע ונאמר כל מה שיגרום לשערות מתחסדי מועצת הכבלים והלוויין לסמור ואם אפשר בתוספת מבטא אירופי או קול צפצפני. בחלק מהמקרים זה עובד, בחלק לא כל כך. "הרצועה", שהחלה אתמול את עונתה החדשה נטולת טל ברמן, עוד לא החליטה אם בכלל אכפת לה. ברמן, כמו קונאן בעונות הראשונות, שימש כגורם מאזן, זה שאמר "חבר'ה, לא יפה" כשמישהו צחק בוולגריות על חשבון מיעוטים בחברה. גם אם החיבה הטלוויזיונית העזה לברמן לא תמיד מובנת, התוכנית הראשונה בעונה החדשה הראתה כמה הוא חסר. ייתכן שהדינאמיקה החדשה בין השחקנים עוד לא ברורה לגמרי לכותבים, שהיכולת שלהם להצחיק מוכחת, אבל חצי השעה של התוכנית אתמול הייתה מייגעת, משופעת במערכונים ארוכים מאוד ויותר מדי אנשים שצועקים זה על זה בקולות משונים.

הבחירה באורי גוטליב כמגיש הראשי טובה. גוטליב, בייחוד כשהוא לא בתפקיד עצמו, מצחיק מאוד ובאופן מטריד יש בו משהו קצת נוגע ללב. לא ברור כמה יוכל עופר נבאחו, הדמות שהוא מגלם, להחזיק את התוכנית, אבל התכנון להגדיל על חשבונו את תפקיד הדמויות האחרות מרגיע. השחקנים האחרים גם הם מצוינים, אבל הקונספט עצמו מעיק. בליל ההקאות, ההתעטשויות ובדיחות הסלפסטיק מעיב על התוכנית ומקשה על ההתייחסות אליה. האם מדובר בגירסת המציאות ל"רן וסטימפי" שמיועדת לילדים בני 12 או לקהל בוגר יותר? לא, יאמרו המעריצים, מדובר בנונסנס שבו מותר הכל. אבל גם וולגריות לשם וולגריות צריך לדעת לעשות. רבי שמתעטש בלי הפסקה על נבאחו, צבי שיסל שמלהג עצמו לדעת במשך 10 דקות וכלב זייפן לא עושים את העבודה. באופן מקרי התוכנית עם ברמן ששודרה אתמול בצהרים בשידור חוזר הראתה בדיוק איך צריכה להיראות "הרצועה" - קצבית, מושחזת וצוחקת על כל העולם בכיף. היצור השעיר והזייפן שמקלל ומדבר בלי הפסקה על זיונים שקצת עיצבן בצהריים היה למרבה האירוניה החוליה החזקה והרגועה בערב, וזה לא נאמר לחיוב.

"רנו פסקאל", שעלתה גם היא אתמול, הראתה שבכל זאת יש תקווה לנונסנס. שתי התוכניות הראשונות של המנחה בעל המבטא הצרפתי, שנשלף מסיבה לא ברורה משנות ה-70, מזכירות את "מונטי פייטון" - הומור דבילי עם אינטליגנציה ברורה מאחוריו. פסקאל, שמגולם על ידי יובל שגב, מראיין באופן הזוי את קורבנותיו. לעתים מסתתרת משמעות עמוקה יותר מאחורי הראיון, לעתים ממש לא. הוא שואל את אביגדור קהלני "טוהר מידות - כן או לא?", שואל משתתף במצעד הגאווה אם אבו מאזן הוא גיי פרנדלי ומתנשק עם כל גברי "טלנובלה בע"מ". מסורת שחיטת הבקר של ביפ נמשכת גם כאן, והשוואה בין שחורים לחיות, לדוגמה, עוברת ללא הפרעה. גם כאן השימוש בדמות פיקטיבית, כמו ב"הרצועה", מרככת את הדברים ומגחכת אותם.

האבל היחיד בקשר לפסקאל הוא קונספט התחקירים. ההומור עובד והתוכנית מצחיקה, למה ללכת בדרך הקלה ולהסתפק בראיונות? אין ספק ש-15 דקות של שאלות טפשיות הן די והותר, אבל היה נחמד לראות למה מסוגל פסקאל באמת ועד כמה רחוק הוא יכול להגיע. במתכונתה בינתיים, דומה "רנו" לתוכנית ברדיו, משהו ששמים לב אליו אם מזפזפים במקרה, לא סדרה שמתיישבים לצפות בה במיוחד.

מתיחת הגבולות השגורה בערוץ ביפ נראית לפעמים כמו מסיבת סיום תיכון, עם חיקויים מוגזמים, שירים שמגיעים משום מקום ובדיחות על פורנו כדי להרגיז את המורות. במקרה של "רנו פסקאל" זה עובד. "הרצועה" בלי טל ברמן צריכה להתאזן ולהפוך את הבלגן של כיתה י"ב להומור שמתאים גם לצעירים שעברו את גיל ההתבגרות.