עוד פיסה לפאזל

שני ספריו הקודמים של אימרה קרטס שתורגמו לעברית, "ללא גורל" ו"קדיש לילד שלא נולד", היו כל כך שונים זה מזה עד שקשה להאמין ששניהם חלק מאותה טרילוגיה: בעוד ש"ללא גורל" היה רהוט, מתמסר וזורם, על אף הנושאים הקשים בהם עסק, הרי ש"קדיש לילד שלא נולד" היה מסע מפותל, מייגע ומתיש בתוך נפשו הסוערת והפצועה של אותו ניצול שואה מ"ללא גורל". "פיאסקו", שיוצא בימים אלו בעברית, הוא החלק השני (ברצף) של הטרילוגיה, ומהווה גשר מ"ללא גורל" אל "קדיש לילד שלא נולד" הן מבחינה סגנונית והן מבחינה רעיונית. על אף ששני החלקים שכבר תורגמו לעברית עומדים בכבוד כשלעצמם, הרי שהוספת החלק האחרון לפאזל המסובך שיצר קרטס מביאה את הטרילוגיה לכדי שלמות שבכל צורה אחרת לא יכולה הייתה להתאפשר; לראשונה יוכל הקורא הישראלי להגיע להבנה שלמה של המארג אותו יצר קרטס.

הספר מחולק לשני חלקים ושניהם מאופיינים, על אף הכחשותיו של קרטס, במוטיבים אוטוביוגרפיים: החלק הראשון עוסק בזקן החי במדינה קומוניסטית בדירה קטנטנה, עם אשתו המלצרית ושכנה מטרידה, מתקשה לכתוב את הרומן הבא שלו וחרד לעתידו של ספרו הקודם לאחר שזה נדחה על ידי הוצאת הספרים בשל הנושא המטריד בו הוא עוסק - השואה. החלק השני הוא הרומן אשר ביקש הזקן לכתוב בחלק הראשון, העוסק אף הוא בתלאותיו של הסופר הליברל במדינה שנעשתה חסרת פשר עבורו. הספר אשר דוחה ההוצאה, בשני החלקים, הוא "ללא גורל", וכך הופכים קרטס וספרו לגיבורים הראשיים של הספר.

הן הזקן בחלק הראשון והן הסופר בחלק השני חיים בעולם שהם משתוקקים להימלט ממנו. הרעש אשר מקימה אותה שכנה מציקה מחייב את הזקן לאטום את אוזניו בכדורי שעווה רכים, ובעשותו כך הוא מנתק את עצמו מן העולם ומשעבד את עצמו לכתיבה בה הוא רואה את הצלתו. החלק השני נפתח בתיאור עזיבתו של הגיבור את עירו, אך עד מהרה מתברר שהוא חזר בדיוק למקום אותו עזב, ועל אף שברור שזו עירו המוכרת לו היא נותרת זרה לו לחלוטין. בתוך כך מוצא עצמו הגיבור עומד בודד מול מערכת בירוקרטית ושרירותית אשר אין לו כל סיכוי להבינה. כבר בחלק הראשון מוזכר בחטף יוסף ק', ואכן החלק השני של הספר הוא סיפור קפקאי ממעלה ראשונה, בו הגיבור מנסה לברוח מאותה מציאות מופרכת, אך נאלץ להיכנע לה ולהפוך לחלק ממנה.

כמו בכל ספרי הטרילוגיה, בוחן קרטס מזווית ראייה רדיקלית את העולם שאחרי אשוויץ: חוסר התוחלת בקיום האנושי, בהעמדת צאצאים, בשמירה על הדת. גם בספר זה מרשה לעצמו קרטס לצעוק באומץ את פחדנותו שלו ושל שאר העולם, כאשר הוא טוען כי אין כל אפשרות להתקיים בעולם כזה. לפי קרטס אין כל אפשרות לניצול שואה לחמוק מאותו אנטי-גורל, ולכן גיבור החלק שני אומר כי "כל מי שעונה לא יכול להימנע מלהתלכלך... לא תוכל לדבר על חפות, לכל היותר על הישרדות. ואם תרצה אולי למות, גם לזה אין רשות" (עמ' 263). עבור קרטס אין גורל, אין סדר, אלא כאוס אינסופי שבו הוא כלוא. אין לו כל קיום והמשך אלא רק הישרדות, שגם בה ספק אם הוא מעוניין. לזקן מן החלק הראשון נדמה שההינתקות מן העולם וההתכנסות בתוך עצמו וכתביו תפתור את מצוקתו, וכלל לא אכפת לו האם התוצר יהיה ראוי או לא. אך העולם לפי קרטס אינו הופך מובן יותר כשהסופר זועק את נפשו לתוך הדף, אלא להיפך: מעשה חסר תועלת זה רק מוכיח את שביו ואת אסונו. ובכל זאת, אין לו ברירה אלא לכתוב, כפי שחותם גיבור ספרו: "אני מכיר רק את השפה הזו...אני יכול לכתוב רק את הרומן היחיד שאפשרי בשבילי" (עמ' 265). הכתיבה עבור קרטס אינה מפלט, אלא סימן לכלא חסר הפשר שבו הוא מצוי, בו מתמצק אי-הקיום שלו. כך, במידה רבה, מהווה ספר זה שלב בין העדות ההיסטורית העשירה של "ללא גורל" אל ההגות הכבדה והמעיקה של "קדיש לילד שלא נולד".

כאמור, "פיאסקו" מהווה גם עירוב של הסגנונות השונים כל כך של שני החלקים האחרים של הטרילוגיה, ורואים כי לעיתים הכתיבה שוטפת וברורה ולעיתים עוצר קרטס את הקצב ופונה לקטעים ארוכים וגדושים של הרהורים פילוסופיים עמוקים וקשים לעיכול של הגיבור. זהו ספר למיטיבי קרוא, אך למי שיצליח לצלוח את הספר הנסער והנרגש הזה מובטחת חוויה שפורצת את גבולותיו של ספר זה בלבד, ונותנת הבנה שלמה יותר של יוצר יוצא דופן, מהפכני ומקורי במחשבתו, אשר מאפשר מבט אחר על העולם חסר הסיכוי אחרי השלטון הנאצי.