גויה זה לא רק שיקסע

כבר יולי. גם בסן חוזה, קליפורניה. כדור-עף, סת' כהן, סיליקון בביקיני, מושל הוליוודי שיכול לחסל במו ידיו כל פורע חוק ונהירה של נערים בג'יפים עירוניים לים, כשפאנק-רוק או קראנק בוקעים מהרמקולים כאילו היו מנגינה של אוטו גלידה. ואלוהים, כמה שצריך גלידה בחום הזה.

"זה בלתי אפשרי להיות פשוט מגניב" - מתוך "Clover".

מוזר שדווקא מהאקלים התרבותי הזה קיבלנו את Xiu Xiu (שיו-שיו), שיוצרים מוזיקה קודרת ואוונגרדית, המתאימה יותר לאקספרמנטליות האמנותית של החוף המזרחי, ולנטיות ההתאבדות של הסקנדינבים. אולי דווקא בגלל חוסר ההתאמה המדובר, ג'ימי סטיוארט, סולן הלהקה, הוא אחד האנשים הכי מטרידים שתאזינו להם. הוא נשמע כמו רוברט סמית מהקיור אחרי שלל טראומות, וכמו קונור אוברסט מברייט אייז, אם היה מופק ע"י ארון פאנק מ-Venetian Snares.

"אתה רוצה להיכנס למיטה כל שניה / ולעטוף בידיך את החתולה שלך / אבל היא אפילו לא תתכרבל בכפות הרגליים המגעילות שלך / והיא לא היחידה שתסרב" - מתוך "Ale".

אחרי ש-Xiu Xiu חשפו את הצד הכמעט-פופי שלהם ב-"Fabulous Muscles", אחד האלבומים הטובים של 2004, מגיע אלינו אלבומם החדש, שחוזר אחורה אל יצירותיהם הראשונות, ואל הסאונד הקשה, המצמרר והעמוס בדיסוננסים. זה אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, שמתלווה לאין ספור אי-פיז והוצאות קצת פחות רשמיות, והוא לא קל בכלל, במובן החיובי של המילה. Xiu Xiu בזים למבנה הקונבנציונלי של המוזיקה העכשווית, ובעצם מפרקים אותה לגורמים, רק בכדי לבנותה מחדש בצורה הכי לא צפויה בעולם. עם צבא של כלי נגינה כמו מנדולינה, ויברפון, גיטרות שונות, קלרינט, עוגב, פסנתר, מחשב, טובה, צ'לו, מכונות תופים, סינתיסייזרים ועוד כל מיני אחרים, קשה לדעת למה לצפות: קדיחה תעשייתית, צלילי אייטיז אפלים, רעשים סטייל Deerhoof, פולק עדין, או אפקטים קוליים של אקדחי לייזר שמתגברים ומתגברים עד הפיצוץ.

"כשאתה רואה את הכישלון השקט שישן לידך כבר אור בחוץ / אל תחשוב / אל תנסה להתחמק / כשאני אומר שמגיע לך פחות" - מתוך "Rose Of Sharon (Grey Ghost Version)".

סטיוארט כותב על החיים שלו בצורה הכי אינטימית שרק אפשר. קולו השברירי, מרוסק גם כשהוא מנסה לצרוח וגם כשהוא פשוט לוחש. הטקסטים שלו כנים, לעיתים פרובוקטיביים, קצת אבסטרקטיים לפרקים, ולרוב מרירים וכועסים. הנטיות המיניות שלו, היחס של החברה כלפיהן והיחסים הכושלים והרבים שלו מפוזרים בפירוט על פני 11 הקטעים המצוינים שיש באלבום. נכון, זה לא אלבום לכל אחד, וגם הקטעים הקלילים יותר, כמו "Pox" ו-"Muppet Face" עלולים להפתיע באיזשהו צליל צורם, אך הרגעים הקשים באמת מגיעים בשלב האמצעי של האלבום, כשזה הופך להיות מפחיד לגמרי. "Saturn", מספר סטיוארט, נכתב בהשראת ציור של גויה, על "הציפייה לאנוס את הנשיא למוות ואז לאכול את גופתו" (עם כאלו מסרים, איך לא הזמינו אותם להופיע בלייב-8?). "Rose Of Sharon (Grey Ghost Version)" זה הדבר האחרון שתרצו לשמוע כשאתם צועדים בלילה בתל-אביב, שלפתע תראה לכם קודרת ומאיימת, ובשירים אחרים תמצאו שטיחי באס שמרעידים את כל החדר ומזכירים תקופה שבה סרטי אימה עוד גרמו לסיוטים.

"תמיד יהיה ראש בלי צוואר / תמיד יהיה אושר / תמיד תהיה זרוע נטולת כף יד למחוץ / תמיד תהיה תקווה בלב בכדי לא לכבד אותה" מתוך "Bog People".

תמיד יהיו מוזיקאים "מוזרים", "מוקצנים" ,עמוסים בכאב ו"מעורערים נפשית", אבל סטיוארט ו-Xiu Xiu הם הרבה יותר מזה. כבר 5 שנים שהם יוצרים מוזיקה מעניינת ומאתגרת, שמותחת את הגבולות לכיוונים חדשים. מומלץ לאנשים עם לב יציב וקיבה חזקה. איזה יופי של אלבום.

שיו-שיו, "La Foret" (אם.סי.איי, 5 Rue Christine)

סימני הקריאה בשם של Gravy Train!!!! מיועדים לכל אחד מחברי הלהקה - שני גברים ושתי נשים (כל ! מסמן אחד מהם). כמו שיו-שיו, סביר שגם הם נודו מהחברה הקליפורנית, רק שהם אך מצאו זה את זה, ונהנים מכל רגע.

כבר מעטיפת האלבום המכוערת של "Are You Wigglin?" ניתן לחוש בסליזיות המטונפת שנשפכת ממה שקורה שם בפנים. אפשר לקרוא לזה באבל-גאם-Pאנק, ובגלל שהבנות יוצרות את רוב השירה, זה נשמע כמו עוד להקת ריוט גיררלס מפוצצת באורגנים ובסינתיסייזרים. עם סגנון קברטי-תאטרלי משהו, שירת צ'יפמנקס תואמת והמון אנרגיה, נשמע כאילו ארבעת סימני הקריאה, שנתקעו אי-שם באייטיז, באמת יודעים לעשות שמח. חבל רק שזה מפוצץ לך את המוח אחרי 7 דקות.

הפנטזיה של גרייבי טריין!!!! היא שידברו עליהם, לא משנה מה. כבר ב-2001, כשרק התחילו להופיע, הם זרקו לאוויר את ההצהרה המגוחכת שהם "הלהקה הכי טובה בעולם", וכשהוציאו את אלבומם הראשון, הם העמיסו אותו בפרובוקציות בשקל. זה ממשיך גם באלבום הנוכחי, השני שלהם. הם גסים, בוטים ומלאים בעצמם. כל הטקסטים נעים סביב זיון קטינות, מיצי כוס ו... טוב, הבנתם את הרעיון. הם מזכירים גירסה מוקצנת של פיצ'ס, ורסיה חסרת מודעות עצמית של DMX Krew, וחיקוי של Le Tigre, רק בלי העומק. צל כבד של אייטיז מטייל להם מעל הראש – אם זה ה-B52's שמהווים כאן השפעה רצינית, או השיר "I Wanna Wanna", שנשמע בדיוק כמו "Tainted Love".

סה"כ 22 דקות, וזה מרגיש יותר מידי. זה מתאים רק כשרוצים לשמוע שיר או שניים בשביל המצב רוח הטוב, ככה, לפני שיוצאים מהבית. אם תקשיבו לכולו ברצף, תרצו לחנוק איזה סנאי, ולכו תמצאו סנאי באמצע החיים, באמצע הקיץ, באמצע המזרח התיכון.

גרייבי טריין!!!!, "Are You Wigglin?" (אם.סי.איי,Kill Rock Stars )