דרמה קווין

למרות אווירת ה"חיים שכאלה" ששררה אמש באולפן "עובדה", תכנית הסיום היתה חפה לגמרי מהזחיחות הצפויה. למעשה, קשה לדמיין תכנית תחקירים אחרת שהיתה עורכת מסיבת פרידה כל כך לא נפוחה מחשיבות עצמית, בלי להראות בכל שניה כמה השפענו, בלי להריץ דאחקות פנימיות על חוויות מההפקה, ובלי לדחוף את הציצי של התחקירנית בשביל שכולם יבינו מה זה הטרדה מינית. למרות ארשת הפנים החגיגית של דיין, באולפן שלטה צניעות נדירה, עד שאפילו למיחזור של ה"דה בסט אוף" שהוצג במשך יותר משעה היה ערך עיתונאי מוסף.

תמהיל הכתבות המקוצרות כלל מנעד רחב למדי של נושאים שהועלו במהלך העונה. כמתבקש מתכנית תחקירים רצינית ומוקפדת המבקשת להתחקות, אם לא לקבוע את סדר היום, לא נפקד מקומם של אייטמים בנאליים כמו פרשיית הבנק למסחר, הצונאמי, וידוא ההריגה וילדות שסוחרות בגופן. לצד אלו הוצגו "עניינים חברתיים" כמו אופיו הנצלני של מודיעין משטרת ההגירה, אנשים שמנותקים מזרם החשמל, או בעלי מפעלים שמתעמרים בעובדיהם. אבל חלק ניכר מ"הרגעים הגדולים", היוו דווקא נושאים מקטגורית ה"סיפור שחשוב לספר", לא פעם מתוך עניין אישי לגמרי של הכתב, כמו סיפורם של אנשי המחלקה לזיהוי פלילי, קדחת האופניים, הטרגדיה של אפי ארזי, או הפרשייה המוזרה של חיל דרוזי שנורה כמחבל. כמעט טבעי שהאייטם האחרון הוקדש לצילום שהשיג אחמד ג'דאלה, צלם תקשורת חובב תאורה בארוקית, שנפצע בעת שסיקר את פשיטה של צה"ל על ג'באליה.

סיכום העונה הדגיש שכוחה של התכנית אינו טמון בבחירת האייטם, אלא דווקא בזווית הסיקור שלו. במתכונתה הנוכחית, התבססה "עובדה" לא מעט על עיתונאים-טאלנטים, שהצליחו לפרוח גם תחת נוקשותו של המותג "אילנה דיין". אבל דווקא כשהתבקשו לציין את התמונות שנחרטו בהם באופן אישי, נחשפו כמה מחולשותיו של הפורמאט. איתי אנגל אומנם נפעם מהיחס הפלסטיני הלבבי שבו זכה כשסיקר את לווית הראיס, אולם החוויה הזאת לא גובתה בתמונות כשהכתבה שודרה בזמן אמת. גם אורלי פדרבוש, שהתמצבה סופית כגדעון לוי של הישראלים, התרגשה אמנם מסיפורה של אשה המטפלת בחסרי בית, אולם בכתבה המקורית העניין הזה דווקא הוצנע.

ועדיין, עצם הכוונה הלא מובנת מאליה, לבטא עומק או עמדה מורכבת שאינה בהכרח מקובלת על הציבור ובוודאי שלא על התקשורת (הרבה יותר קל להאשים את המ"פ ר' מאשר את המושג האניגמטי "המערכת"), נמצא הרבה מעל לסטנדרטים הטלנובליים המקובלים. באיזו עוד תכנית הייתם שומעים שבמפגש מתוגמל בין גבר לקטינה, קיימת אפשרות שדווקא היא זו שמנצלת אותו? הרייטינג הגבוה מוכיח שיש ביקוש לתכנית שלא נזקקת לריגושים זולים והתלהמות כדי לייצר דרמה. אבל למרות הסופרלטיבים, הגוד טיים האילנה דייני משעמם למדי עבור אלו שאינם חובבי הז'אנר - ככל הנראה רוב קוראי וואלה!. אז נכון שזה מתקיים כבר 12 שנה, וטוב שיש עיתונות מצויינת בטלוויזיה והכל, אבל אין מצב שיעשו מזה ספר.