איזה צבע יש למים

"איזה צבע יש למים?"
"שקוף!"
"לא, האמת היא שיש להם גוון כחול. ואיזה חיה טומנת את ראשה בחול?"
"בת יענה!"
"לא. אין אף חיה שטומנת את ראשה בחול. זאת תהיה התאבדות".
"נו, ומה אם זו התאבדות?" אני מתערבת, "אין חיות שמתאבדות? מה עם עדרי בפאלו? מה עם בני אדם? מה עם יתושים?"
ודידי אחותי הצעירה אומרת, "יתושים?"
ואבא אומר, "אולי יש חיות שמתאבדות, בכל מקרה הבת-יענה, ואף חיה אחרת, לא טומנות את הראש בחול. ציפי, על איזה כביש אנחנו צריכים לעלות?"

טיול משפחתי. אבא, אמא, שתי הבנות והבן. הפעם האחרונה שזה קרה היתה לפני עשרים שנה, פחות או יותר. מי שמע על טיול משפחתי כששתי האחיות בנות שלושים ועשרים ושש והאח בן עשרים ושלוש? אנחנו יושבים (בעיקר יושבות) מאחור בפיאט השכורה שנוסעת בין כפרים עתיקים במרכז איטליה, בחבלים טוסקנה, אומבריה ומארצ'ה, רבים (בעיקר רבות) על מקום לרגליים, רבים (בעיקר רבות) על שטויות, לוקחים צדדים (אנחנו חמישה. אני חושבת שכשיש מספר לא זוגי של בני משפחה, תמיד יש רוב ומיעוט, ולכן יש יותר ריבים, ולכן אף פעם לא מגיעים להסכמה. אבל אולי אני טועה), שונאים, אוהבים, שומעים אלפי פרטי טריוויה שאבא, מסתבר, המשיך לאגור במוחו במשך כל השנים האלה, וחיכה, כנראה, להזדמנות לשחרר אותם על אוזנינו הבלתי מוגנות.

"כמה סנטימטרים ממשיכים השיער והציפורניים לצמוח אחרי שמתים?"
"איכס."
"מטר שישים?" שואלת דידי.
"שבעה סנטימטרים," אני אומרת, מנסה להיות שקולה, כמו שאחות גדולה צריכה להיות.
"הם לא ממשיכים לצמוח בכלל", עונה אבא. "זה מיתוס. העור מתכווץ ויוצר את האשלייה".
"טוב די, זה מגעיל אותי".

הכפרים היו יפים כפי שניתן לצפות מכפרים איטלקיים, האיטלקיים חתיכים כפי שניתן לצפות מגברים איטלקיים, הלחם פריך והזיתים עזי-טעם. הארכיטקטורה מדהימה, ומדהים אף ממנה הידע בארכיטקטורה של דידי אחותי. אבא ואימא מצחיקים, חמודים, מפנקים, דואגים, אבל אני מבינה שכנראה יש סיבה שמשפחות לא יוצאות לטיולים כשכל הילדים כבר מבוגרים. זה מעייף. זה מוזר. זה לא טבעי. זה בוגר מדי בשביל חידוני טריוויה ושירה בציבור. כנראה שלא סתם יש ברוב המשפחות נכדים בגיל הזה. ואני מבינה שהכול בשבילי, כדי לרומם את רוחי, כדי להוציא אותי מהדיכאון של הגירושים. הם לא מבינים שזה עושה בדיוק את ההפך. שבכל פעם שדידי מקבלת אס.אמ.אס מהחבר שלה, או דני מהחברה שלו, והם מוקראים לחלל באוטו, והופכים לדיון משפחתי (האם החבר של דידי צריך להסתפר או להאריך? איך החברה של דני מגיעה לבוגרשוב?), הבדידות שלי גדלה בקצת, מודגשת, מתפשטת לעיני כל, מסתובבת כמו עופות צלויים, משופדים, בחלון ראווה של מסעדה.

נוסעים כל היום, אוכלים, מגיעים לצימרים משפחתיים בערב, מטיילים בעיר, שומעים על ארכיטקטורה, אוכלים, ישנים. את מביטה באנשים האלה ומבינה כמה מושג המשפחה משתנה כשאת גדלה, כמה הניסיון להחזיר אותו למסגרת שהחזיקה אותו לפני עשרים שנה לא יכול לעבוד, עם כל האהבה, עם כל הרצון להיפגש ולהיות יחד ולעשות דברים יחד. משפחה גרעינית היא לא מוסד שבנוי לטיולים משותפים כשכל חבריו חצו את גיל עשרים. לא בנוי לשהות יחד למעלה משעתיים בערב שבת. נכדים כבר אמרתי?

דני מצחקק בטלפון הנייד עם השירי שלו. דידי מקבלת אס.אמ.אס ומסמיקה. אבא ואימא, עדיין יחד אחרי כל השנים, עדיין אוהבים, מדברים בקולות נמוכים ביניהם. אני שותה עוד קצת מבקבוק מים ורוצה לצרוח שאני כל-כך לבד. אבא אומר, "ארמר הוא שילוב של אריה ונמר". אבא אומר, "את הפייפרקליפ המציאו הנורווגים". אבא אומר, "ניוטון ניסה להמציא נודים ללא ריח". אני מקבלת אס.אמ.אס. זאת נטע, חברה שלי. היא הקליטה לי את הפרק האחרון של סקס והעיר.