כלב שמנסה לאנוס חמוס, פיל שמוריד בגד ים ממשתזף וילדה שמחקה את נינט. קוראים יקרים, אפשר להפסיק את החיפושים אחר איכות טלוויזיונית, יגאל שילון מצא אותה. במיצג שהזכיר יותר מהכל אירוויזיון מהגיהנום הצליחה "פספוסים" אתמול לסיים את העונה ה-13 באותה רמה שהקפידה עליה כל השנים נמוכה יותר מהרצפה. נראה ששילון מארגן את אירועי השמחות הללו כבר מתוך שינה. זרקו לקערה כמה קטעי חובבים שכוללים בעיקר חיות ותינוקות, סטנדאפיסט, את שלישיית "מה קשור", שלום אסייג אחד ושולחנות עם מפות לבנות והרי לכם סיום עונה חגיגי. חגיגי, אבל לא כל כך טעים.
לזכותו של דן שילון אפשר לומר דבר אחד. הוא אולי כישלון מהדהד שארז את חפציו וירד לחו"ל, אבל לפחות הוא ניסה. פעם בחצי שנה שמענו על הניסיון האחרון שלו ליצור משהו חדש, וכשהוא התרסק אמרנו "זה היה צפוי". אחיו, לעומתו, תקוע בנוסחה ארכאית כבר 13 שנה ומפיק רייטינג דו ספרתי כנראה מכוח האינרציה. לא ברור מה גרם לתוכנית אתמול לחקות מכל האופציות שלפניה דווקא את האירוויזיון. מהחדר מאחורי הקלעים עם מפות השולחן, דרך שיטת הניקוד והקריין עם הטפט מאחוריו ועד הריצה המשפחתית המאושרת לאולם. כל מה שחסר היה דנה אינטרנשיונל אחת, שתפרוץ לאולם עם פסלון כבד מדי ותיפול לאחור.
קשה להחליט מה היה מביך יותר קטעי החובבים או שלישיית "מה קשור". נכון, ילד שבוכה תוך דקלום ההפטרה זה מצחיק. מצחיק כמו לראות מישהו מחליק ברחוב, לגחך לעצמך ולהרגיש אשם לאחר מכן. מצד שני, השלישייה שכה נהנית מעצמה נתנה פייט רציני. עם בדיחות עילית כמו "מאיפה הבאתם את החמוס הזה, מאבו-גוש?" קשה להתחרות, ושיר הסיום "מהלב" הוכיח שוב כי כדי להפוך כמה תווים ללהיט צריך בסך הכל להשמיע אותם בגלגל"צ. ימי הזוהר של הסטנדאפיסטים נגמרו מזמן והצורך לשמוע אותם חווים את דעתם השנונה ירד פלאים. לראות את שלום אסייג ואת "מה קשור" בהופעה על הבמה זה דבר אחד. תגובתם הבלתי ספונטנית בעליל על אישה שנפלה יחד עם חמותה בחופה מובילה לעומת זאת לתהייה מדוע בכלל מעניינת דעתם. ייתכן שכל חלקיק מהתוכנית בנפרד היה עובר מסך. כולם ביחד, בתוספת "סטנדאפיסט הבית" אורי חיזקיה, הפליאו ליצור סלט מבולבל שנראה שדחפו את מרכיביו בכוח פנימה.
לפעמים סיגר זה לא רק סיגר
הסיגר של שילון מסמל את אופיה האינפנטילי של התוכנית יותר מהכל. כמו ג'רי ספרינגר, שיצר תוכנית ווייט טראש תוך ידיעה שהוא אינטליגנטי יותר ממשתתפיה, כך הסיגר של שילון מסמל את מעמדו העשיר והשבע שעומד בניגוד גמור ליחס המזלזל שלו בצופים. כאילו סדאם חוסיין עדיין מאיים עלינו, כאילו בריטני עדיין בתולה וכאילו בייגה שוחט עודנו יושב עם תרבוש על הראש במעגל של דן, ממשיך יגאל שילון עם אותה תבנית מיושנת ומעדכן רק את שמות הסלבריטיז שיימתחו מדי שבוע. פני הנמתחים המופתעים, החיות והעוללים ושורת הסטנדאפיסטים הבלתי נגמרת מחזירה אותנו מדי שבוע לעולם הטלוויזיוני של ראשית ערוץ 2.
ואם אצל ספרינגר עושים המתארחים צחוק מעצמם רק כדי לראות את פרצופם בטלוויזיה, אצל שילון מציגים המשתתפים את מרכולתם לעיני כל כדי לזכות במכונית. מרכולתם זו לא מצטיינת בתחכום רב, גם אם למרבה האירוניה היה זה החלק היותר טוב של התוכנית אתמול. מפליא כמה אפשר לדסקס על אישה שכלב השתין לה על השמלה, וכמה נרגשת היא יכולה לעמוד בשלב התוצאות בתקווה שפיסת הזהב המצולמת תזכה אותה בלוטו.
ז'אנר המתיחות עצמו עדיין לא עבר מהעולם. אשטון קוצ'ר רק חיזק את מעמדו ההוליוודי בזכות "פאנק'ד" של MTV, וגם הוא מותח מפורסמים. ההבדל הוא שלקוצ'ר יש קצב, נעורים ודמי מור על כתפו, והוא אינו זקוק לעזרים כדי להפוך את התוכנית לקלילה יותר. ליגאל שילון יש את קולו הצרוד, הסיגר והפלומה, ולמרבה הצער את הידיעה הברורה שאנשים יצפו בו גם בעשר שנים הקרובות כל עוד אין משהו יותר טוב בטלוויזיה.