וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ליל המתים החיים

8.7.2005 / 9:49

מת, חי או רק זומבי – אבי שילון עיין בגיליון על מצב השמאל של כתב העת "ארץ אחרת", שיוצא בעיתוי מצוין

באחת הבחירות המבריקות שאפשר להעלות על הדעת כרעיון לגיליון נושא, הוחלט כי כתב העת "ארץ אחרת" יעסוק החודש, על רקע ההתנתקות, בשאלה האם השמאל הישראלי חי או מת. זו, ברור, לא שאלה מקורית. היא נטחנה רבות בעת תחילת האינתיפאדה השניה כשנדמה היה שמה שנקרא בישראל "השמאל המתון" פנה למרכז או התיישר לימין. אולם הבחירה לדון בשאלה הזו דווקא לאור ההתנתקות – בשעה שיתר כלי התקשורת מתחרים ביניהם באפשרות לסגנן בצורות שונות את אותם אפיונים קלישאתיים של הימין – הופכת את סוגיית מות השמאל למסקרנת יותר. כמובן, עד מועד תום קריאת הגיליון טרם נמסרה הודעה מוסמכת למשפחות הקוראים, אבל ככל הנראה הוא לא מת, הוא רק גווע ברווחה.

כפי שניתן להבחין ברחובות, באופן משונה למדי, ההתנתקות הבאה עלינו לטובה איננה מעוררת את הישבן העייף של השמאלנים. מוזר, משום שבין כל הפעמים בהן הוצמדה לאירוע כלשהו הכותרת "היסטורי", אמצע אוגוסט הוא ודאי כזה. העובדה שהאקט השמאלני האקטיבי ביותר הוא תליית סרט כחול על המכונית, וגם הוא מונף כלאחר יד, אומרת, בניגוד לאקט עצמו, משהו עמוק ויסודי לגבי מה שנקרא השמאל הישראלי.

האם בתוך תוכם השמאלנים מתקשים להיפרד כך מחבלי ארץ? אולי אין בכלל דבר כזה שמאל, אלא יש ימין ויש מחנה של אדישים לכל המתרחש בקורות הציונות? זו, אגב, תמצית מאמרו של אליעזר יערי "מחיר הוויתור על הזיקה לארץ ולמסורת היהודית". ואולי השמאל היהיר, המרוכז ומאוהב בעצמו, לא מסוגל לקבל מהלך בהתאם לעמדתו כל עוד הוא מתבצע על ידי יריב פוליטי לא משלנו, כפי שמאבחנת, בין היתר, גילה סבירסקי, פעילה בקואליציית הנשים לשלום. באופן דומה, גם ניר קידר מזהה בבריחה מהאחריות כלפי החברה כולה את שורש ההתנתקות של השמאל מתגובות פוליטיות. דני גוטווין, במאמר מעניין אחר, רואה דווקא בכך שהשמאל התמכר לכלכלה קפיטליסטית, להפרטה מתמשכת, את התנכרותו לחברה הישראלית. במאמר הטוב ביותר מאשים מיכה אודנהיימר את ישעיהו לייבוביץ' – נביא השמאל שגרס כי היהדות משוללת כל תוכן, מוסר או רגש למעט הצורך בקיום המצוות ללא כל נימוק אנושי לכך – בכך שיצר חציצה אכזרית בין השמאל החילוני למחנה הדתי. כמובן שגם גדי טאוב פירט שם את נימוקיו, ומאחר שדליה איציק לא השתתפה בדיון איש מבין הכותבים לא העלה את המסקנה המפא"יניקית לפיה אולי השמאלנים פשוט הגונים בכדי לשמוח לאידם של המתנחלים.

בסיכומו של גיליון, דומה כי השמאל עדיין לא נעטף בתכריכים. תפקידו בעת הזו הצטמצם, בדיוק כפי שלאחר הסכם אוסלו נדמה היה כי הליכוד סיים את תפקידו ההיסטורי. לטעמי, הסיבה לאדישותו של מחנה השמאל לנוכח ההתנתקות נעוצה במזיגה בין שני דברים: מצד אחד ההכרה בכך שזהו הצעד הנכון במועד הלא נכון מבחינת המוכנות של היהודים והפלסטינים לשלום. ומצד שני, מהותי יותר, בכך שמאז הקמת המדינה אין יותר אנרגיה יהודית פועמת שאיננה דתית. תופעות כמו האצ"ל, הלח"י ותנועת השומר הצעיר שביטאו במעשיהם להט יהודי דתי מבלי להיות שומרי מצוות חדלו להתקיים. או שלא איכפת לך, או שאתה דתי.

קריאה תכופה יותר בגיליונות "ארץ אחרת" (עורכת: במבי שלג) - כתב עת שסובל מתדמית ימנית למרות שהעובדה שהקו השולט בו הוא זיקה ליהדות ולציונות רק הופכת אותו למרענן בנישת כתבי העת האקדמיים – יכולה לשבור את המשוואה הזאת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully