וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רכבת חשמלית

יורם אליקים

8.7.2005 / 9:34

בנות אלקטרליין היו יכולות להדק טיפה את האלבום החדש שלהן ולקחת קצת יותר סיכונים. יורם אליקים יתמודד

איזה עולם מוזר. מכל הלהקות על הפלנטה, דווקא רביעיית הבנות הבריטית אלקטרליין עורכת מחווה - גם אם לא מודעת - לאיש הבוגי-ווגי פאטס דומינו ולכוכב הרוק-אנ'-רול הטרוף ג'רי לי לואיס, שניים מהפסנתרנים היותר מקוריים שידעה ארצות-הברית באמצע שנות החמישים של המאה שעברה. כפי שאתם מבינים, באלבום החדש של הלהקה הזאת - המושווית דרך קבע (ודי בצדק, יש לציין) להרכב הנויז-פופ סטריאולאב - הפסנתר ניצב במרכז האקשן, נע בין המלטף והספיריטואלי לשוצף והתזזיתי, ונותן תחושה שמדובר בהרפתקה הכי אמריקאית של הלהקה עד כה. החבורה הארטית והפוטוגנית מברייטון לא ויתרה על השפעות הקראוטרוק והמקצבים המתימטיים-מוטוריים שאיכלסו את שני אלבומיה הקודמים; היא פשוט החליטה לנטוע בלב הסערה גם סקסופונים בלוזיים מעונים, בנג'ואים מג'עג'עים, פסנתרים ניו-אורלינזיים לחים, מקהלת גוספל מלאת נשמה ורכבת דרומית פרועה.

כן כן: ברצועה השישית באלבום משולבת הקלטת שטח מהופעה במועדון בלתי ממוזג באריזונה, שצליליה של רכבת חדרו את דלתו האחורית והפתוחה ושיספו את צליליה של הלהקה במשך דקות ארוכות. התאונה עלתה יפה: גם באלבום, אם כן, בנות הלהקה נותנות לרכבת לדהור קרוב-קרוב, לכתר את הסקסופונים ואת הגיטרות, ולהרעיד אותם (ואת המערכת הביתית שלכם).

"זה נראה לנו טבעי (לשלב בשיר את הרכבת; י"א) כי כך בנויים רוב שירי הרוק: מתעצמים ואז מתפוגגים", ביארה הזמרת המולטי-אינסטרומנטלית של הלהקה, וריטי סוזמן, בראיון נרחב למגזין "Wire", שבאקט בלתי צפוי של הוקרה אף העניק לבנות את השער שלו.

אינני בטוח שאני מסכים עם האבחנה של הבלונדה החסונה בכל הנוגע לרוק-אנ'-רול באשר הוא, אבל אין ספק שהיא רלבנטית באשר למבנה השירים של אלקטרליין. רוב הקטעים באלבום האינטנסיבי הזה בנויים לפי נוסחה בוקית למדי: מתחילים במקום נמוך, חשוף ומעט הססני (לרוב פריטות גיטרה חשופות או מכות תוף עמומות), צוברים תאוצה (שכבות של גיטרות חשמליות נכנסות ומתמזגות עם שאר הכלים), שועטים בבטחה (הכלים רוקעים יחדיו בזעם) ונבלעים אל השקיעה הנוגה. למעשה, זו בדיוק הבעיה של אלקטרליין: להקה מלאת עוצמה ועמוסת אנרגיות, שאמנם רוצה מאוד להיות בלתי צפויה, ולרגל זאת אף מקפידה לתת לטייפ לרוץ גם כאשר התוף והגיטרה ממלמלים ג'יבריש או מתיימרים לצאת מכלל שליטה, אבל בסופו של דבר, גם אחרי שהיא מטילה על המפיק המדופלם סטיב אלביני (פיקסיז, נירוונה) להקליט את האלבום באווירת הופעה, חוזרת שוב ושוב למשוואה בדוקה וחסרת סיכונים אמיתיים.

ובכל זאת, למרות המגבלות והמוגבלויות, יש ב"Axes" מספיק רגעים שבהם הבנות מצליחות להלום במאזין ולשקשק אותו לקצב הפופ-נויז הפרטי והכובש שלהן (והמגוון מאוד, יש לציין; אפילו אלמנטים של טנגו יש פה, כמו גם גרסת כיסוי חסרת רחמים ל"The Partisan" של ליאונרד כהן). עבודת הפסנתר המדוברת של סוזמן סוחבת על גבה את החבילה, נותנת את הנשמה ב מלוא מובן המלה ומסייעת לרביעייה לקחת את הצליל המזוהה שלה צעד קטנטן קדימה. אילו רק היו בנות אלקטרליין משכילות לצמצם את האלבום התובעני הזה משעה לארבעים דקות, למקסם את הקטעים בעלי השלד הפופי ולזנוח את הקקופוניות היומרניות/ סתמיות, התוצאה היתה משמעותית בהרבה. לא נורא, נתמודד.

אלקטרליין, "Axes" (בי.אן.אי, Too Pure)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully