אי הלימה עם המציאות

בזמן שהותי בניכר, אך לפני חודשים אחדים, יצא לי לעבוד בחברת ייעוץ המסייעת לחברות אחרות לפתח מוצרים חדשים. יום אחד יצאנו, הבוס ואני, לפגישה מחוץ למשרד ובסיומה התיישבנו לאכול בגירסה הספרדית של "פונדק אסא". היה זה מאותם רגעים אינטימיים שבהם יחסי "עובד-מעביד" הופכים לזמן קצר לבלתי רלוונטים, והבוס התוודה לפתע בפני שאמנם הוא לא רק מצליח בעבודתו, אלא אף נהנה ממנה ולמרות כל זאת יש לו ייסורי מצפון קלים. שכן בכל פרוייקט מוצלח הוא תומך למעשה במנגנון-העל המשכנע אותנו בכל פעם כי עלינו להחליף את המוצרים שבידנו: מכונית חדשה כל שלוש שנים, מחשב חדש כל שנתיים. אנו כמו ילדים קטנים, אמר לי, שמחזיקים בצעצוע ותוך חמש דקות משתעממים ועוברים לצעצוע חדש, ותאוותנו נשארת לא מסופקת. ואת כל זאת הוא אומר לי כיוון שלאחרונה נפרד מאשתו, ואין הוא יכול שלא לחוש שאותו הלך רוח זולג לו מתחום הצרכנות ליחסי האנוש. שהנה, גם בזוגיות - זמן המדף הולך ומתקצר, ותאוותנו נשארת לא מסופקת.

בעוד אני עסוק בשמיעות וידויים מפתיעים מהבוס, היו כמה זוגות בישראל עסוקים במירוץ לדירה. באחד מהם היה גם שרון, אם כי ממש כמו מוסקבה ב"מירוץ לאולימיפיאדה" הוא נופה, כמה מביך, כבר בסיבוב הראשון. והנה - הפלא ופלא – שב שרון להתחרות גם השנה, מה שמעיד כי הנ"ל הטמיע עמוקות את אחד מערכי צה"ל - דבקות במטרה. וכדי להשיג את אותה מטרה הצטייד שרון בבת זוג חדשה – מאיה. וכשהוא אומר למצלמה "להחליף בת זוג בטח יכול לעזור", משל היתה מאיה הדגם החדש של נוקיה, או עוגת עלית באריזה חדשה, לא יכולתי שלא לחשוב על הרהוריו של הבוס הספרדי המיוסר. עוד אני מעלה זכרונות מגלות ספרד, ולעיני המצלמה מתפתח ויכוח בין שרון והצעצוע החדש שלו, שבמהלכו הוא אומר, שימו לב: "אני אשים לך סלוטייפ על הפה, רק שתסתמי כבר". אנחנו, להזכירכם, בתחילתו של הפרק הראשון. ולא, לא מדובר כאן בהפרה גסה של הכלל של סבתי הפולניה ש"את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית" (נהפוך הוא. שכן משתתפי הריאליטי הם זן שנוכחות המצלמה רק מדרבנת אותם לכבס מחוץ לבית, או אפילו ללכלך כביסה שלולא המצלמה היתה נקיה). שכן שרון אינו עוסק כאן כלל ועיקר בענייני אישות, אלא ביחסים שבין צרכן ומוצר. וכי לא קרה לכם שקיללתם את המחשב האישי כשהוא החליט לפתע לעשות ריסטארט על דעת עצמו? לא התעצבנתם על הדי.וי.די שסירב לקרוא את הדיסק הצרוב?

מאיה יכולה להתנחם בעובדה שהשניים הגיעו למקום הראשון, שהרי כלל ראשון בפיתוח מוצרים, כך הסביר לי תמיד הבוס הספרדי, הוא סיפוק צרכיו של הלקוח. מצד שני, כדאי לה לדעת גם את הכלל השני שלימד אותי הבוס – לגבי כל מוצר, זמן המדף הולך ומתקצר.

ואם גסות הרוח של שרון עושה לכם טיק בעין, הייתם צריכים לצפות ב"דאבל דייט" ביום שני. ממש כמו "המירוץ לדירה", דאבל דייט היא ניסוי בזוגיות, רק בלי השואו-אוף. פשוט, אין צורך בטיפוס על מנופים באמצע המדבר, מספיק להושיב את המשתתפים בבית קפה. הפעם הגיעה לתכנית אנסטסיה, נערת טובת מראה וטובת מזג, שכל סבתא פולניה היתה גאה לשדך לנכד שלה. מולה התייצב בחור בשם – איזה צירוף מקרים! – שרון. בל נלאה אתכם בפרטי פרטים, רק נציין שבשלב העדין שאל שרון את אנסטסיה איזה תחתונים היא לובשת, וכשהחליט להיות מחוספס יותר הציע להשליך אותה למזרקה בבית הקפה. כששאל אותה איך היא מרגישה, והיא ענתה "נחמד", הוא שאל אם היא תרגיש טוב יותר אם הוא ישפוך עליה את מיץ התפוזים שהיא שותה. אנסטסיה, יש לציין, התנהלה מולו בקור רוח רוסי ראוי לציון, וכששאל אותה מה היא רוצה, חיברה בספונטניות את הקופירייטינג המשובח "אל תיקח אותי, שרון". זה כמובן לא מפריע לשרון לומר בסוף הדייט "בטח שהיא רוצה אותי, אבל היא עלתה לי על העצבים".

ואת כל זה אני מספר לכם לא רק כי שרון הוא דוגמא קלאסית למי שהפנים את כלל התקצרות זמן המדף של המוצרים, עד כדי כך שהמוצרים אפילו לא עולים אצלו על המדף, וגם לא בגלל שהוא מוכיח דבקות במטרה ראויה לציון. אלא בגלל ששרון סובל מתופעה אודותיה למדתי מאיזו פסיכולוגית - אי הלימה עם המציאות: באחד הקטעים הולכים השניים למטווח ירי בצלחות מעופפות, שבו – איזו אלגוריה נפלאה, ממש מחזה בתוך מחזה - מחטיא שרון פעם אחר פעם את המטרה, ובסופו של יום אומר "היתה שם ציפור, היא בלבלה אותי".

הרגע הטלוויזיוני של השבוע, גדול יותר מהאיחוד של פינק פלויד או משערוריית הזוטא של כוכב נולד, הוא הראיון של שמואל סיטרין, אביו של החשוד בלינץ' במואסי, שמשון סיטרין, ב"לונדון וקירשנבאום". כמו פוליטיקאי מצטיין התעלם סיטרין האב באלגנטיות של ממוטה חולת פרקינסון משאלותיהם של השניים ובכל פעם שניתנה לו רשות הדיבור שפך את המנטרה שלו: "הילד שלי הוא צדיק... הוא תלמיד מצטיין.. מה אתם רוצים להרוס לו את החיים? אתם התקשורת עוזרים לערבים... הרבנים והממשלה הם לא יהודים של אמת". ואז פנה אליו לונדון, בקור רוח רוסי ראוי לציון (על אף שניכר עליו שהוא רוצה להשליך בפניו מיץ תפוזים), ואמר לו: "אז בוא תגיד לי אתה, לפי תפיסתך, כיצד צריך לנהוג במצב כזה יהודי אמיתי?". פרצוף מופתע. 5 שניות של שתיקה. ואז, כתגובת נגד לפתחון הפה החופשי, חסר התיווך, שניתן לו, המשיך שמואל הנביא: "אתם בתקשורת רק מעוותים את דברינו, אתם ההומואים רק רוצים להכפיש אותנו", רק כדי להוכיח סופית שגם הוא סובל מאי הלימה עם המציאות.

והשיחה הזו היא מטאפורה – אלגוריה נפלאה, ממש מחזה בתוך מחזה – לתפיסת המציאות שלו ושל בנו, שגם הם, כמו שרון ושרון, הפנימו את הערך הצה"לי של דבקות במטרה, עד אשר אפילו צה"ל לא יעמוד בפניהם, והם לא ינוחו עד שישיגו אותה. ולו רק היה שמו של הבן החשוד גם כן שרון, היו כל הקוביות בטור הזה נופלות בדיוק במקום הנכון. אבל מה, קוראים לו שמשון. או בפי חבריו: שמשון הגיבור, זה שתפיסת עולמו - "תמות נפשי עם פלישתים" - דומה להפליא לזו של המתאבדים מעזה, או אלו בלונדון. ולכן גם ירון לונדון קיבל לבסוף תשובה לשאלתו: להשליך אבנים על ערבי פצוע. כך צריך לנהוג. זוהי תפיסת עולמו של יהודי אמיתי.