הליסבון בכה מאוד

"מלון לוזיטאנו", ספר הפולחן של הפרטוגלי רוי זינק משנת 1987, מספר על תייר אמריקאי המגיע לפורטוגל שטופת השמש על מנת לחפש חוויות והשראה לספרו החדש. חופשה, חופים, מעבר בין תרבויות, שועלות פורטגזיות ואמריקאים חרמנים יכולים לשמש בקלות כמרכיבים לספר פולחן מנצח, ועם זאת, ולמרות קלילותו המוצהרת של הספר, ניכר שהכוונה של זינק היתה קצת יותר מספר מבדח להעברת שעתיים מהזמן.

אי אפשר להכחיש - ספרו של זינק כתוב במיומנות. 140 העמודים שמספרים על עלילותיהם בפורטוגל של הסופר האמריקאי וחברו הצייר לארי, עוברים ביעף. כל כך ביעף, שנותר לעיתים רק לפהק לעומת הקריאה השטחית והמהירה שמזכירה עלעול בעיתון. בעוד לארי מתחבר עם צייר קומוניסט ועובד עמו על ציור קיר שערורייתי, פוגש הסופר-המספר בחורה פתיינית ומסתורית בשם ארמינדה. בין שני קווי עלילה מרכזיים אלו מוגשים תיאורים חצי אטרקטיביים של הנופים, האוכל והאופי הפורטוגלי. דרך אימוץ דמותו של תייר אמריקאי כגיבור העלילה, מצליח זינק ללעוג לאמריקה הרדודה, האטומה והמרוכזת בעצמה ובמקביל לקלס ולפאר את תושבי פורטוגל דרך נקודת מבט חיצונית ותלושה.

בחירתו של זינק הפורטוגלי בדמותו של אמריקאי, המתאר את ארצו של הסופר מנקודת מבט זרה ותיירותית, מייצרת מתח מתמיד בין שתי פרספקטיבות סותרות. המחבר שמכיר את ארצו כתושב, מתנגש ומתערבב בדמותו של המספר-התייר המנוכר, ומדגים כל פעם מחדש את אמירתה של אישה אחת חכמה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". אפיונו של האמריקאי כסופר משמשת כפתח כמעט מזמין מדי לדיון תיאורטי על יחסי מציאות-אמנות או חיים ונרטיב, וכך מתלבט גיבורו של זינק כיצד לארוג את חוויותיו בפורטוגל לכדי עלילה כובשת. בהתחשב בכל האפשרויות הקורצות האלו, ובעובדה שהאריזה בה הן מוגשות מסתכמת בפרוזה קלילה, זורמת ולא מחייבת, נדמה בתחילת הספר שמדובר בהצלחה בטוחה. כמה מצער לגלות בהמשך שכל הפוטנציאל המפולפל והמורכב הזה מתבזבז על ספר כה סתמי שמשאיר בקורא משקע שווה ערך ל"זבנג" של אורי פינק.

הבעיה העיקרית בספרו של זינק, היא שהוא לא מצליח לחרוג ולגעת מעבר למקומי ולזמני. אם אינך פורטוגלי שנושא בקרבו נוסטלגיה או עניין גדול בייצוגה הספרותי, נהפכת העלילה לאחר עמודים ספורים לרדודה ומשמימה. דמויותיו של זינק אינן מתרוממות מעבר לתיאור השגרתי והמוכר והוא מציירן ללא מעוף. את התייר האמריקאי השאנן והאטום כבר פגשנו בעשרות ספרים וסרטים, את הדמויות האקסצנטריות והצבעוניות כתב דארל ביותר חיות ממה שזינק אי פעם יוכל לקוות לו, ואלמלא הסוף המפתיע, אפשר היה לסכם את ארמינדה כעכברה לא מלהיבה. באשר לתיאורי האוכל, הנוף והאווירה, כבר עדיף להסתפק ב"מלון פרובאנס".

אם הלעיטו אתכם ביותר מדי סראמאגו, יכול להיות שתרצו מדי פעם איזה זינק בתפריט רק לשם הגיוון. אבל אם יש משהו בעל ערך ש"מלון לוזיטאנו" מוכיח לקורא החוץ-פורטוגלי, הרי זה שקאלט הוא עניין חמקמק שלעיתים מתעקש להישאר בגבולות הארץ בה נוצר. נסו פעם להסביר את הקסם של "גבעת חלפון אינה עונה" לתייר בריטי מנומס.

רוי זינק, "מלון לוזיטאנו" (הוצאת חרגול)