אנטי וירוס

ריי פרייר, פועל נמל גרוש מניו ג'רזי מקבל את שני ילדיו לסוף שבוע, המשימה גדולה עליו בשל היותו אב לא מתפקד וגבר נכה רגשית. הוא יהיה חייב לשים את כל זה בצד כי דקותיים אחר כך עולים מן האדמה החייזרים על מכונותיהם ומטרתם אחת – לכבוש את הארץ ולהשמיד את המין האנושי, תוך כדי שהוא משמש להם כדשן. ריי מתחיל במסע ארוך, בריחה מהבלתי נודע צפונה, אל בוסטון, שם נמצאת אם ילדיו. ה.ג'.וולס וספרו מ-1898 משמש כר פורה לעיבודים, לאורך מאה שנה, כשכל יוצר (מי בתסכית רדיו, מי בקולנוע ומי באופרת רוק) משליך על היצירה הבסיסית הזו - העוסקת בפחד מהשונה ובביקורת נגד האימפריאליזם – מאישיותו והאידאולוגיה הפרטית והתרבותית שלו. ולספילברג אידאולוגיות יש גם יש.

עד שאתה משתחרר מזה, בערך עשר דקות בתוך הסרט, אתה פתאום קולט עד כמה מאניית יחסי הציבור של הסיינטולוג המאוהב פוגעת בסרט. קשה להתרכז מבלי לחשוב עליו מקבל שפריץ מים לפנים או מחליף נוזלים עם קייטי תוך קפיצות על הספה של אופרה. חבל, כי הסרט לא זקוק לזה, וגם לא קרוז עצמו. הוא עושה כאן את התפקיד הטוב ביותר שלו מאז הגבר האבוד והמסוקרן שהוציא ממנו קובריק ב"עיניים עצומות לרווחה". למרות המנעד הצר של הפרסונה הקולנועית של קרוז, הוא נכנס לתפקיד ריי פרייר, אבא אינפנטיל ונכה רגשית, באופן יעיל ומעורר אמון. ההתמודדות שלו עם דקוטה פאנינג (המעולה), הילדה הכי ספוגת טראומה בהוליווד ("משחקים נסתרים", "נקמה בוערת"), היא שיעור מאלף באבהות.

על מכלול תכונותיו ולמרות חסרונותיו הבולטים, ספילברג הוא פניה של תעשיית הסרטים האמריקאית. מזל שהאיש שנושא בתואר שכזה הוא גם המבין הגדול ביותר של המדיום הקולנועי. אפשר להתווכח על גבולות יכולת התמרון שלו בו, על בחירותיו האישיות ועל מה שהוא מביא מעצמו לתוך הסרטים שלו. אבל קשה שלא להכיר בגאונות וביכולת שלו להתחדש ולאתגר את עצמו. "מלחמת העולמות" הוא בהרבה מובנים "מסע בין ספילברגים", יש בו מ"מלתעות", מ"מפגשים מהסוג השלישי", "פארק היורה", "רשימת שינדלר", "אימפריית השמש", "אינטילגנציה מלאכותית" ועוד, כל הדרך אחורה עד המשאית של "דואל". ואם יש לאיזשהו במאי הוליוודי את הזכות להתכתב עם עצמו, זהו ספילברג, היוצר האקלקטי ביותר ומכתיב הקצב של תעשיית הקולנוע המערבית.

הלהג על מקומו של "ניין אילבן" במלחמת העולמות מגוחך כמעט, עת מבקרים הפכו את ספילברג לקונטרה של ממשל בוש למייקל מור. כן, הסרט עוסק בפחד פונדמנטלי מהשונה, כשכמעט לכל אורכו לאותו שונה אין פנים, רק מפלצות בנות שלוש רגליים וקרני ליזר אימתניות. הוא עולה מתוך האדמה ברגע שאתה הכי פחות מצפה לו וקוטל את כל מה שתפסת כמובן מאליו. אבל זהו אינו סרט פוליטי. זהו סרט מלחמה. סרט מסע. סרט אסונות. וגם סרט שואה, עם רגעים מצמיתים של בני אדם המאבדים צלם אנוש ודימויים של מחנות ריכוז ונהירות המוניות של אנשים אל מותם.

אבל "מלחמת העולמות" גם משלב את הפחדים של האומה האמריקאית עם רוח הפופקורן והאולם הממוזג של תעשיית הבידור, ובזאת הוא מתפקד כגורם מזכך דווקא, לטעמי. אגב, בניגוד לספין האנושי הגדול של ממשל בוש, בסרט הזה כמעט ואין נצחון של הרוח האנושית, אלא עניין טהור של מזל והישרדות נטו, ראשונית וחייתית. עד סופו, הכאוס המייאש והחורבן הטוטאלי מכתיבים את הקצב לכל אורכו של הסרט.

אצל ספילברג אלה תמיד יהיו הפקטור המשני בדרכו של הגיבור להתפתח ולהתמודד עם חולשותיו שלו עצמו. זו אחת מגדולותיו וגם אחת, כנראה, מנכויותיו. כי ספילברג עושה לעצמו תרפיה באמצעות סרטיו, ומחנך את עצמו להיות אדם טוב, אחראי ומוסרי יותר - כמילותיו של יענק'לה רוטבליט: "איש משפחה למופת, אתה אבא מושלם".

הסיבה הכי גרועה של ספילברג לתת לכל מי שכותב על סרטים שלו לשלב ספוילר. נדמה שכבר 10 שנים הבן אדם לא יודע להסתכל על הסטורי-בורד ולהגיד זהו, כאן זה נגמר, במקום הזה שבו הצופה נותר עם ידיעה מעורפלת המאתגרת את דמיונו להמשיך ולפעול – במקום להתייחס לסופה של היצירה במונחים דיכוטומיים של טוב ורע. הוא לא ייתן את התענוג. ממש כמו אישה בהריון, הוא תמיד ישים חתיכת מלפפון חמוץ על קופסת גלידת השוקולד הזאת. טוב, לפחות כאן זה לא נמשך 40 דקות כמו ב-"A.I".

סרט אדיר, בלוקבסטר מושלם ותמורה מלאה לאגרה. הספילברג הכי טוב מאז "טוראי ראיין", סרט בנוי אפיזודות, שרובן מושלמות (סיקוונס פתיחה שיותיר אתכם עם לסתות שמוטות). הוא מטייל לך בין הנימים ואין לך לא את האפשרות ולא את הרצון להוציא אותו משם, למרות רגעי החרדה. מחאתם כפיים למסך? נו, אין בושה, לפחות לא עשיתם את זה אף פעם בנחיתה של "אל על".