וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גם אופה וגם יפה

איל פרידמן

10.7.2005 / 9:50

איל פרידמן מתמסר בקלות לעבודת הפיתוי של מיסי אליוט, ומקווה שהפופ שלה יחזור להיות עקום יותר בתקליט הבא

כבר שמעתי לא פעם ראפרים מסתלבטים על מיסי אליוט. "זאתי ראפרית? כולה מקשקשת שטויות, פולטת הברות בסגנון 'וויקי-וויקי-גיחי-גיחי', לא אומרת שום דבר משמעותי ומפלרטטת עם עולם הפופ המסחרי". אבל לרומן שלי עם מיסי יש כמה וכמה סיבות. אחת מהן, היא שמיסי באמת לא עונה להגדרות ה"נכונות" של אנשי ראפ רבים, אבל האמת הפנימית שלה, תאהבו או לא, היא מוחלטת. גם כשהיא הכי מטופשת בעולם, ברור שזו היא במיליארד האחוזים. מיסי היא מסוג האנשים שיודעים שהם שונים. לאחת כמוה לא היה קל בכלל להגיע למעמד המוצק לו זכתה באומת ההיפ הופ האוניברסלית. היא תמיד רצתה להיות כוכבת, אבל הפופ שלה תמיד היה עקום, מוזר, ייחודי רק לה. היא לא שמעה איך הגדולים עושים את זה וחיקתה אותם, למרות שהייתה מעריצה נלהבת של משפחת ג'קסון. היא עשתה הכל בדרך הייחודית רק לה, ועם הזמן היה ברור שמיסי היא לפיד גרוב, שקשה להתנגד לעוצמתו. בתור מי שפעם הייתה הילדה ההזויה של הכיתה, היא הפכה למודל חיקוי ולמובילה מוזיקלית עבור אחרים. לא פעם, בתחילת דרכה, ראיתי אותה חסרת ביטחון בהופעות, אולי כי לא קל להעביר את כל מה שהיא הייתה – צבעונית, חדשנית, ראפרית ורקדנית אינדיבידואליסטית, שמתעקשת לעשות הכל גם יחד. אבל היא נלחמה בזה. ובעניין המשקל היא צפצפה על כולם, וגם כך היא תמיד הייתה בעיניי אחת היפות והסקסיות בנשים.

בסופו של יום, ההיפ הופ שינה את החוקים שלו לטובתה ולטובת טימבלנד, שותפה המופלא להפקות.
במבט לאחור, מבלי לסקור את כל פועלה הרב עד היום, למיסי היו שלושה אלבומים חשובים, שהציבו סטנדרטים חדשים של הפקה וגרוב בגלקסיית ההיפ הופ, שהיא הפכה לאחת מאבירות הג'דיי השמחות שלה. "סופה דופה פליי", תקליטה הראשון מ-97' , הציג את הסאונד החדש, מכונות התופים השבורות, קולות של חיות ששימשו כחלק מהביטים והראפ החמוד והמשועשע שלה. ההיפ הופ שאחרי המבול הראשוני הזה שלה ושל טימבלנד כבר לא נשמע אותו דבר. "Miss E: So Addictive", השלישי שלה מ-2001, הגדיל ומיזג בין היפ הופ לאסיד האוס וברייק ביט. התעוזה ההפקתית והמנונים כמו "גט יור פריק און" ו"4 מיי פיפל" הטיסו את הז'אנר שנות אור לעתיד. "Under Construction", הרביעי מ-2002, לא התקדם בהרבה מקודמו, אבל עלה שלב אחד נוסף בסולם האלקטרוניקה ההיפ הופית והחיבור שאוטוטו יהפוך לאופנתי לניחוחות ערביים. כולם הגיעו מההבנה שהיפ הופ היא מוזיקה שנועדה בין השאר לריקודים, רק שיש כל מיני דרכים לרקוד, לא רק זאת שמישהו החליט בשבילך שהיא הנכונה. בכל התקליטים האלה, עם זאת, היו גם נפילות ורגעים בינוניים לעומת השיאים שהקיפו אותם. המאסטרפיס של מיסי היה דווקא "Da Real World", אלבומה השני, האפל, חמור הסבר והמחורמן יותר מכל יצירותיה גם יחד. היצירה הנוקשה הזאת לא נשמעת בדיעבד חדשנית כמו שאר תקליטיה, אבל היא הייתה האלבום שהציג את מיסי בשיאה ככותבת שירים.

ובתפקיד רות סירקיס:

אחרי "This Is Not A Test", תקליטה הקודם והמאכזב למדי, שיועד כמעט בלעדית ובאופן מתמטי למדי לרחבות ריקודים, הבשורה הטובה הראשונה וכנראה גם המשמעותית ביותר לגבי "דה קוקבוק", אלבומה החדש והשישי, הוא שמיסי מודל 2005 שבה לכתוב שירים, כשהנטייה שלה לאר-אנ'-בי בהחלט חזקה יותר הפעם מהראפ. הצליל ש"ספר הבישול" מגיש הוא מגוון למדי, ולא מצייר תמונה ברורה של מי היא מיסי הפעם, להבדיל מהתקליטים שלפניו. בין השאר – דואט עם הראפר הוותיק גרנד פובה, שנשמע כמו מחווה ללהקתו הוותיקה והנהדרת, ברנד נוביאן, משנה קצב באמצעו והופך לקטע ראפ של לא אחרת מאשר מרי ג'יי בלייג'. "קליק קלאק" ו"באד מאן" מתכתבים עם הגריים (צורתו הלוהטת והמינימליסטית הנוכחית של ההיפ הופ הבריטי), כשבאחרון מתארחים ווייבז קארטל ומ.י.ה, נסיכת הגריים. הקטע הזה כולל גם כלי הקשה חיים ופראיים, והוא אחד הרגעים היחידים, שמזכירים את מיסי של החדשנות, ההפקות והביטים שעדיין לא שמענו כמותם.

בדיון שנערך כאן סביב הסינגל "לוז קונטרול", שדוגם את "קליר" של סייבוטרון, אני נוטה לצדד בדעה שטוענת כי מיסי מחזירה בעזרתו להיפ הופ את הכבוד האבוד של חלוצי הטכנו, וכך גם מחנכת את הדור החדש להקשיב להם. אבל פחות או יותר בזה זה מסתכם. אולי זה העדר נוכחותו של טימבלנד, שלראשונה בתקליט של מיסי הפיק לא יותר משני שירים, אבל אחת הבעיות ב"דה קוקבוק" היא שלא פעם הוא נשמע נורמלי מידי בשביל מיסי. הכל יושב בזמן, שום דבר כמעט לא בורח מהקצב, ספר הבישול הזה מלוטש ביותר.

אבל אז מגיע "Irresistible Delicious", הדואט עם סליק ריק, ומיסי אופה פזמון חם ונוגע בסגנון ג'יל סקוט. ב"Teary Eyed" היא נשמעת כמו מרי ג'יי על ביט של פורטיסהד, ומרגשת בהגשה שנעה מכוחניות ללב מרוסק. אפילו בשיר סופר-גס כמו "Meltdown" היא גורמת למשפטים קלאסיים לסרטים ארוטיים זולים, להישמע מתוקים מדבש, וב-"4 My Man" היא מתנה אהבים בחושניות עם הגבר שלה, ומפתה אותו, מוזיקלית וטקסטואלית, עד שהוא כבר לא יכול יותר. וזו גדולתו של "דה קוקבוק", בסופו של דבר. זה אלבום של טיזינג, של פיתוי, שאין ברירה אלא להיכנע לו. לא חדשנות אלא שירים מעולים, ואם "דה קוקבוק" היה אישה בשר ודם, הייתי מוכן להישאר איתו במיטה ימים ולילות, ועוד קצת.

ועוד הערה אחרונה לפני סיום - לפני השיר המצחיק "Mommy" מסבירה מיסי ש"מאמי" היא הבוס, לוקחת הגברים, אישה חזקה ואולטרה-קולית. הפזמון "מאמי, מאמי, מאמי, מאמי" על ביט הארד-קור, נשמע כמו המנון ישראלי למהדרין, ויכול להתלבש פיקס על פרק ב"שיר שלנו", לתשומת לב התסריטאים.

מיסי אליוט, "The Cookbook" (הד ארצי, Atlantic)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully