וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מארק ספראג, "חיים בלתי גמורים"

10.7.2005 / 17:05

"חיים בלתי גמורים" המרגש של מארק ספראג מספר על אינר, שבנו מת בגיל 21, ומתמודד עם שיבת אשת בנו ונכדתו

הקמטים הללו חסרי משמעות.

השיער האפור הזה חסר משמעות.

הבטן הזאת הרפויה

מאוכל ישן, הקרסוליים

החבולים והנפוחים

מוחי הקהה

חסרי משמעות.

אני אותו הילד

שאמי נהגה לנשק.

* מרק סטראנד, Not Dying

עץ הלבנה זע ומתבקע בתנור הנמוך, והחום עולה ותופח כנגד קורות הגג והקרשים המהוהים מעץ אשוח. נדמה שהמבנה הקטן כולו נאנק.

זהו הלילה הקריר הראשון של הסתיו – לילה מתאים לסאונה – ואינ?ר מניע את גבו ואת ישבנו הרטובים על הכיסא נוח הקלוע. הוא חש במלוא כובד משקלן של שבעים שנותיו ומצטער שלא חשב להביא מגבת לתלות על גב הכיסא, אך הוא היה כאן רק באביב האחרון, וגם אז שכח להביא מגבת. הוא שואב מלוא המצקת מים מהדלי שליד הכיסא ומתיז על התנור. המים מבעבעים ומעלים אדים.

הוא מצטער שלא ידע שכך יתנהלו הדברים.

"איזה ממזר זקן היה צריך להסביר לי מה זה להזדקן", הוא אומר בקול ומרכין את ראשו כנגד ההלמות הלחה של החום. "איזה ממזר זקן בטח אמר לי ואני לא הקשבתי".
הזיעה נוטפת מאפו ומסנטרו. הוא מושיט את ידו, מוריד את חולצת הג'ינס שתלה על מסמר, טובל אותה בדלי וקם כדי לסחוט אותה ולנגב את פניו ואת חזהו. הוא פורש את החולצה על הכיסא ומתיישב שוב, לוטש מבט בכיסא הריק שמולו. שני הכיסאות עומדים על הבימה הקטנה, בלב החום.

מבעד לחלון המערבי הוא רואה את אור הירח הזהוב על האחו, ונזכר בסתיו שבו גררו את אבני השדה וקיבעו אותן במלט ליצירת הבסיס תחת רצפת הקורות. הבניין היה רעיון של גריפין. הוא אמר, "אבא, אני צריך את זה. אני באמת צריך את זה".

"אתה צריך סאונה?" שאל אינ?ר.

"אני ויקינג", אמר הילד. "זה מה שהוויקינגים עשו".

כל זה התרחש לפני עשרים שנה. מיטץ' עזר להם להקים את השלד ואת משקופי החלונות והדלתות. גריפין היה רק ילד, אך כבר היה רגיל לעבוד בחריצות של גבר. והוא לא היה ילד שביקש הרבה.

הם קבעו במבנה חלון הפונה דרומה, את החלון הזה הפונה מערבה וחלון רבוע בעל זגוגית כפולה בגג כדי שיוכלו לראות את הכוכבים. וחלון קטן יותר נמוך בקיר המערבי לשימוש הכלב של הילד, קארל, כדי שיוכל לשכב על המרפסת וללטוש מבט פנימה. כשסיימו, גריפין אחז בידי שניהם, עמד ביניהם והשפיל את ראשו. "אלוהים, ברך את המקום הזה", אמר. הוא היה רציני, מקורי, לא סתם חזר על משהו ששמע.

"אתה צריך עוד משהו?" שאל מיטץ'. הילד הצל על עיניו, מרים את מבטו אל האיש. "אתה יכול לשבת כאן איתנו". פניו של מיטץ' בהקו, כהים אפילו יותר לאור השמש, כמו לבה רטובה. "למרות שאני לא ויקינג?" הוא רכן מעל הילד. "למרות שסבא-רבא שלי היה אפריקאי?"

"אתה מנסה לומר לא?" שאל גריפין.
מיטץ' דחף אותו בדרך משחק, באופן שבו נוהגים גברים להתגושש עם ילדים. "נראה לי שלא אצטרף אליכם", הוא אמר. "אני חושב שכבר הזעתי מספיק בחיים".

אינ?ר מחייך לזיכרון הבהיר. לסתו נקפצת והלחץ באוזניו משתנה כאילו הוא יורד מגובה רב. הכלב הזקן זע בעצבנות על המרפסת, ולבסוף מניח את לסתותיו האפורות על כפותיו ולוטש מבט פנימה מבעד לחלון הקטן. שמו קארל, אך אין זה קארל המקורי, רק עוד כלב שהובא מהמחסה העירוני, לעבוד ולאכול ולבסוף לנוח כשהפך מוגבל. קארל הראשון קבור מאחורי האסם. מת וקבור כמו בנו, גריפין, וכמו אשתו, אלה.

הוא מזדקף בכיסא ותוהה אם הכלב משתוקק לחברת ילד. לא הילד שלו, סתם ילד כלשהו. הוא תוהה לאילו מין דברים משתוקקים הכלבים, ואם הם משתוקקים כלל. אולי הם פשוט ממתינים בסבלנות לשיפור כלשהו בחייהם. הוא רואה בעצמו אדם המבין משהו בהמתנה, אבל החום גבר עליו והוא מרגיש את בטנו תופחת ואת נשימתו מתקצרת. הוא פותח חלון כדי סדק ושואף ממשב הרוח הלילי. הוא שומט את ראשו לאחור ולוטש מבט מבעד לחלון הקבוע בגג.

פגסוס עלה בשמים הכהים, כאילו מתכונן לדהרה קסומה, או כך לפחות נהג לחשוב. כעת הוא מביט בכוכבים ורואה רק עדים דוממים, אדישים. הלילה הוא חש בלחץ החום הדחוס באדים, מריח את ניחוח העץ הטרי ההופך לאפר. שום קסם.

הוא מצית גפרור עץ באגודלו ומדליק נר העומד על המדף, לצד מרפקו. הוא מנער את הגפרור כדי לכבותו ומשפיל את מבטו אל ירכיו המצומקות ואל ברכיו השחוקות. רגליו לבנות כמו ענן קיצי, מתולמות ורידים כחולים. לפחות זרועותיו וכתפיו חזקות עדיין. הוא מכווץ את חזהו, את השרירים שבעורפו. לכיסא הריק הוא אומר, "תמיד הייתי חלשלוש מלמטה, ממש מהתחלה. זה לא משהו חדש".

הוא רוכן קדימה בכיסא ומוריד את הצנצנת מהמדף, מחזיק אותה מתחתיו ומשתין עד שהיא מתמלאת עד חציה לפני שהוא מניח אותה לצד דלי המים. הוא מוחה באגודליו את הזיעה מגבותיו וממצמץ אל הקירות ואל המדפים, אל גושי האגת והקוורץ בגודל אגרוף, אל חתיכות העץ המאובנות ואל חצי תריסר מהספרים החביבים על הילד. הנה נוצות הנץ שתלה על הקירות. גולגולת שור שחור. מפת נורווגיה שנחתכה בזהירות בתער מתוך נשיונל ג'יאוגרפיק. מפה של איסלנד. תמונה של גבר מזוקן בקסדה ועליה קרניים, ואחרת של גבר שחור וגבוה אוחז חנית, עומד מאוזן על רגל אחת. גם הן נלקחו מתוך נשיונל ג'יאוגרפיק, "הנורווגי" ו"הצייד הסנגלי". הילד ראה בעצמו אדם מסוכן, מפני שגו?דל בידי צאצאיהם של לוחמים.

אינ?ר לוטש שוב מבט בכלב וחושב כמה טוב שיש לך דבר-מה להתרכז בו כפי שמתרכז הכלב. חלון קטן עם משהו ללטוש בו מבט מהעבר האחר. הוא מייחל לחלון משלו ותוהה מה היה עשוי לראות. הוא תוהה אם מיטץ' כבר הלך לישון.

הוא קם במאמץ מהכיסא ופותח את הדלת. הוא נושא את הצנצנת לצד גופו וצועד אל קצה המרפסת ומרוקן את השתן באפלולית. הוא עומד שם, מהביל באוויר הצונן. הכלב זע אך אינו קם; ירכיו שבריריות כל-כך משיגרון עד שהוא נע רק בלית ברירה. אינ?ר פונה שוב אל הפתח ואומר, "ממש כמו בזמנים ההם".

הכלב ממצמץ בעיניו שקהו ומפהק. אינ?ר מהרהר שהגיע זמנה של החיה להילקח אל העשבים הגבוהים ולהיירות בראשה ולהיקבר לצד הקודם לה שנשא את אותו השם. אבל הוא יודע שמיטץ' לעולם לא יסכים לכך. מיטץ' מאמין שהסבל הוא זכות בסיסית, עול, אפילו חובה מקודשת, לבני אדם ולחיות כאחד.

"חיים בלתי גמורים", מארק ספראג (הוצאת גרף)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully