טירה להשכיר

"הטירה הנעה" ((Howl’s Moving Castle הוא עוד סרט קסום מבית היוצר של גאון האנימציה היפני היאו מיאזאקי ("הנסיכה מונונוקי", "המסע המופלא"). זהו עיבוד חופשי לספרה (באותו שם) של דיאנה ווין ג'ונס, שמביא את סיפורה של סופי, נערה פשוטה העובדת בחנות הכובעים של אימה החורגת. יום אחד פוגשת סופי במכשף יפה תואר, האוול, וזה, לפי חוקי הז'אנר, הרגע שבו חייה משתנים. מכשפת הביצות מטילה עליה כישוף מתוך קנאה וסופי הופכת לאישה זקנה. עם מקל הליכה היא יוצאת את ביתה ומוצאת עצמה עוזרת הבית בטירה הנעה של האוול. שם היא חווה מיני חוויות על טבעיות, נקלעת ללב ליבה של מלחמה עקובת מדם, מתאהבת ורוכשת ידידים חדשים, כל זאת בדרך להסרת הכישוף שהוטל עליה.

בסרט ניתן למצוא את כל המוטיבים הקלאסיים של מיאזאקי. המכשפה הזקנה, הילדה שעוברת תהליך של התבגרות ומוצאת לאחר תלאות את כוחה הפנימי, המכונות המעופפות והדיכוטומיה שבין טכנולוגיה לקסם ושבין הטבע לטכנולוגיה. מי שראה הרבה סרטים של אולפני גיבלי לא ימצא חידוש חזותי בסרט הנוכחי. העלילה מתרחשת בממלכה אירופית דמיונית אי שם בתחילת המאה העשרים ("Porco Rosso", "Lupin The 3rd"(, הצללים השחורים שרודפים אחר האוול לקוחים מחסר-הפנים שב"מסע המופלא" וכדומה.

עובדה זו לא מעיבה על עוצמתו הקולנועית של הסרט, שמצליח לארוג מסיפורי אגדות שונים יצירה הזויה ומרתקת שנראית כמו ניסיון של דיוויד לינץ' לעבד מחדש את אגדות אנדרסון לקולנוע. בשל הכישוף משתנה גילה של הגיבורה מדי כמה רגעים, חבריה הטובים הם דחליל וכלב אסטמתי (מאיפה זה מוכר?), כל דלת שנפתחת בטירה מובילה לעולם אחר, אימא החורגת של סופי אינה מתייחסת אליה ואת הכישוף המוטל על כל הגיבורים ניתן להסיר רק באהבה. מיאזאקי מטיל אותנו לתוך עולם זה ללא הסברים וללא מפה ונותן לצופה להתמודד לבדו עם טשטוש הגבולות שבין המציאות לדמיון, עם רמיסת הקשר הלוגי בין סיבה ותוצאה ודריסת כל חוקי הפיסיקה. את הסרט פותר הבימאי בחמש הדקות האחרונות בלבד ורק אז ניתן באמת לעכל את המידע שהוזרם מהמסך.

האנימציה בסרט מרהיבה. שילוב הטכניקות של ציור, צילום ואנימציה ממוחשבת יוצר עולם חזותי קונסיסטנטי ומורכב להפליא, שלעומתו סרטי דיסני לא נראים רק כמו סרטים המיועדים לילדים, אלא כסרטים שנעשו על ידי ילדים. המורכבות החזותית עוזרת בעיצוב העולם והאווירה של הסרט, כשהצופה נסחף לבליל של סימבולים, טכניקות והמצאות חזותיות המחזקות את הרגשת זרותו בעולם המצויר והקסום הזה, ומקדמות את העלילה. המוזיקה והסאונד ההיקפי מעולים, ומכל בחינה שהיא הסרט עומד בקריטריונים הגבוהים שהציבו סרטי מיאזאקי הקודמים.

לראות בקולנוע סרט של מיאזאקי זו תמיד חוויה שונה. האור באולם כבה ומהרגע שבו מופיע האות של גיבלי סטודיו אתה נשאב אל תוך עולם אחר שבו אתה צף עד שהקולנוע יורק אותך למסדרונות מוארי ניאון ואל החיים האמיתיים שבחוץ. רק בדרך הביתה אתה מודע לעובדה שהסרט נגמר, ואתה מרגיש עמוק בתוכך ששוב הצליח הגאון המלוכסן לייצר קסם קולנועי צרוף. חיוני.