אחד מספריו היותר מפורסמים של פול אוסטר נקרא "מוזיקת המקרה". המקרה- כשמו כן הוא: התרחשות אקראית ובלתי צפויה, אשר ברגעים של בעתה, או פיכחון, נראה שהיא מנחה את חיינו יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. המוזיקה, לעומת זאת, היא התרחשות הרמונית, אשר מוכתבת על ידי תזמון ותכנון. כאשר המוזיקה, במקום לשלב בין כלי מיתר, סולן וסימפלורים אלקטרוניים, בוחרת לתזמן, כמו מעצמה, את המקריות שבחיינו, מתחוללת התרחשות שהיא גם פרדוקסאלית, אבל יותר מכך אפשר לומר שהיא מסתורית ומופלאה. ברומן האחרון שלו, "פרסה וכינור", מנסה ערן בר- גיל לפרוט על המיתרים העלומים של המוזיקה הזאת, ועל הנימים האנושיים אשר חגים לצליליה.
דני ויוני הם תאומים שמיד לאחר לידתם נמסרו לאימוץ לשתי משפחות שונות. כל אחד מהם חי חיים נפרדים- דני כנגן כינור בתזמורת, המנסה, לראשונה, לבנות זוגיות, ויוני כתיכוניסט בכיתה טיפולית, שחובר לחבורת נערים שעובדת בחוות סוסים בכפר הירוק. נכון, באופן צפוי למדי, שני הילדים ייפגשו שוב זה בזה באחד משיאיו הדרמטיים של הרומן, אשר מספר על הפרקים הללו מפרספקטיבות שונות: את דני אנו פוגשים כאדם מבוגר יותר, לאחר שהוא כבר נפגש עם אחיו, ואילו על יוני אנו קוראים לפני אותו מפגש. מפגש הפסגה בין האחים מהווה, אם כך, מרכז של התרחשות מקרית, אך הרמונית ומדוקדקת, אשר בר- גיל מיטיב לתאר. חייהם של דני ושל יוני קשורים זה לזה עוד לפני שהם הצטלבו, והפרסה, אשר מסמלת את אהבתו של יוני לרכיבה על סוסים, והכינור, עליו מנגן דני, משתקפים זה בזה כאילו שהייתה ביניהם מראה.
התזמון, ההשתקפות, והתפעול ההדדי אשר חורז את המקריות לכדי מוזיקה מהווים את עיקר כוחו של הרומן, והם מוטיבים מוכרים ביצירתו של בר- גיל, אשר כוללת פרוזה ושירה. בשיר "תחתונים", למשל, שהתפרסם בקובץ "חיי יום יום" מלפני שנתיים, בר- גיל "מלחין" בין כלי הבית השונים, ממש כפי שהוא עושה כעת בין הפרסה והכינור: "הייתה זו תקופה מאושרת/...", הוא כותב, "למילים הייתה עדנה./ הידית התחרזה בדלת/ הוילון הסגול התחרז במפת השולחן./" כמו בשיר זה, גם ב"פרסה וכינור"- ההרמוניה היא ליבת הסיפור, ובאמצעותה מפגין בר- גיל עוצמה מרשימה של כתיבה. כן, מוזיקת המקרה רועמת מדפי הרומן לכדי סימפוניה מרשימה, אך יחד עם זאת, ואולי, על אף זאת, כאן גם טמון חוסר מסוים.
איך אימא אומרת, החיים הם לא פיקניק
דמויותיו של בר- גיל חוות מצבים נפשיים לא- פשוטים: ניכור עמוק, פחד, יחסים מורכבים עם ההורים המאמצים ואימפוטנציה רגשית מסוימת. אך למרות זאת, נראה שלמען שלמותו של מבנה הרומן והיחסים ההדדיים והאלגוריים בין הנגינה על הכינור והרכיבה על הסוס, "מתחרזים" להם כל המצבים המורכבים האלו באופן הרמוני מדי. שמות הפרקים ברומן, אשר שאובים מעולמה של המוזיקה הקלאסית, הבחירה בנגינה על כינור וברכיבה על סוסים כעיסוקם האצילי- משהו של הגיבורים, וסופו של הרומן, אשר לא מתבייש להיות "סוף טוב", עלולים לתרום עוד לתחושה השלמה והשביעה מדי. לקראת סופו של הרומן עולות, אם כך, שאלות נוקבות: האם ההרמוניה הפואטית שמלווה את הרומן כולו היא מעוררת השראה בלבד, או שמא היא נוטה להיות מוגזמת? האם "מוזיקת המקרה" של בר- גיל נוטה לצרום דווקא בשל מושלמותה ורכותה?
בביקורת שזה מכבר התפרסמה על הרומן במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", טוען שאול סתר שגיבוריו של בר- גיל הם גברים הטרוסקסואלים ואשכנזים, והבעיות שהם מתמודדים איתן קשורות יותר לאהבה ולקריירה מאשר, נאמר, לפרנסה או להתנהגויות מיניות חריגות. בר- גיל, טוען סתר, נוטש את פוליטיקת הזהויות של שנות התשעים וחוזר אל הגיבור הישראלי הקלאסי והנורמטיבי שאפיין את הספרות הישראלית לפני כן. האם בהבחנות אלו לא מדבר סתר בעצם על כתיבתו המסוגננת והמוקפדת של בר- גיל? האם שלמותו של העומק הפסיכולוגי אצל הדמויות הראשיות הוא בעצם ההרמוניה המתוזמנת בין חלקי הרומן?
נכון, גיבוריו של בר- גיל הם גברים הטרוסקסואלים, אך אשכנזיותם מוטלת בספק רב (הם מאומצים), אחד מהם גדל אצל אם חד הורית ולומד בתיכון בכיתה טיפולית, ובכלל- עולמם הרגשי לא יונק, אמנם, מסיפוריו של סאד או של מאזוך, אך גם בוודאי שלא ממיתוסים על צבר יפה בלורית ותואר. מה שסתר מאבחן כסוג של רטרו לקאנון הספרותי של לפני שנות התשעים נעוץ, לדעתי, בכתיבתו המרשימה של בר- גיל, ופחות באפיון של דמויותיו . דני ויוני, "פרסה וכינור", מתוזמנים זה לזה בדיוק רב, ובהרמוניה מופלאה, אך משהו אובד, לדעתי, במוזיקה הסימפונית והרועמת שעולה. תקראו, שווה לבדוק מה.