שחיין אמריקאי במיטה

למרות שטקס פתיחת המכביה שהתרגש עלינו אמש כלל מארש צבאי של ילדים, מהסוג השכיח בשידורי אל ג'זירה מיום הלימודים הראשון בלבנון, הוא היה צפוי למדי. התקווה, שופרים, קצת טרור, קצת יזכור, קצת רוני סופרסטאר והרבה שרית חדד, מצעד המשלחות, רקדניות פגאניות בחאקי חלוצי, מחרוזת משירי נעמי שמר, אוף שימחעס, אותיות קבליות והמון נוסטלגיה לשנות ה-30 ולאופוריה של פוסט 1967 (בגילומו של מארק ספיץ). ועדיין, ההחלטה ללכת על הרעיון הראשוני והקלישאתי ביותר, ולהשקיע את שאר המרץ בלדאוג ששום דבר לא יקרוס ויהרוג מישהו, היתה ראויה, ציונית, ומשתלמת. שכן האירוע כולו עמד בסימן החזקת אצבעות המונית שהכל יעבור בשלום, טפו טפו טפו. זה, וצעדת הפיוס של המשלחת האוסטרלית. וכך, למרות ששמונה שנים זה מספיק זמן כדי לשכוח - הלפיד לא קרס, הרקדניות ידעו את מקומן על הבמה, ולמעט ההולנדים שהתעקשו לדבוק בכתום כאילו שאין התנתקות, לא נקלטה בעדשת המצלמה אף תזוזה חריגה.

אז נכון שההפקה האמנותית נראתה כמו גבבה מהסוג שמוצאים בחנות מזכרות בעיר העתיקה – כל עיר עתיקה; ונכון שהרעיון להמחיז את היהדות כולה כמסכת, כולל טקס חתונה כהלכתו, נראה כמו מיחזור מביך לקונספט שהציגו היוונים (יימח שמם) באולימפיאדה האחרונה באתונה (רק שאצלם מדובר בתרבות עתיקה שנכחדה ואצלנו זה נראה כמו הילולה בהתנחלות יצהר). ועדיין – אף מילה רעה. ממילא היחידים שצפו בזה היו החבר'ה מהמשלחות - קהל שבוי שבטח חולה על יידישקייט ים תיכוני. אף ישראלי לא יכול היה לבהות בטלוויזיה במשך שלוש שעות ללא הפסקה אחת לפחות, שכוללת 23 פרסומות ברצף. המדינה כולה התבקשה להשתתף כסטטיסטית באירוע הממלכתי הזה.

אלמלא היה מדובר באירוע בעל חשיבות כלשהי, לא היתה טורחת שלישיית "שרון, הנשיא ורעייתו" להתייצב באקווריום של זכוכית חסינת כדורים. מצד שני, אין ספק שמבין שלל אירועי הספורט העולמיים, סביר שהמכביה היא מהשוליים ביותר. אחרי הכל מדובר בשריד טקסי שנותר ממסורת שהחלה בימים בהם אפשר היה להתחרות בשחיה בים התיכון מבלי לחטוף דיזנטריה. כך שלמרות ההקפדה על "בדיקות סמים אולימפיות", כולם יודעים שמדובר בספורט חובבני שלכל היותר נועד לכסות על כוונותיהם האמיתיות של המשתתפים ומארחיהם – להשתתף באורגיות המוניות שמתוכננות להתקיים תחת כל עץ רענן בין מכביסטים לישראלים מקומיים. ספורט הוא תפאורה לא רעה למסיבות חשק יהודיות. אפילו שרון הרשה לעצמו להתלוצץ בנושא, כשאמר משהו על התחברות. קיימת גם אפשרות שמדובר בעצם בחזרות גנרליות, ושלאחר המכביה ה-20, מישהו יתחיל להתייחס ברצינות לכוונות שלנו לארח כאן מתישהו אולימפיאדה אמיתית.

העובדה שמדובר במפעל השידוכים הגדול ביותר בעולם באמצעותו יכולים ישראלים להשיג אזרחות באחת המדינות המפותחות באמת, לא הצליחה לחדור לערוץ הראשון גם בעידן שלאחר הבראל, והסיקור הדידקטי בעיקר תרם להגחכת העניין. במיוחד בחלקים שבהם השדרנים לא פסקו מלירות ממבו ג'מבו של פרטי טריוויה שרק הוכיחו עד כמה המכביה, כאירוע ספורטיבי, היא חסרת תוחלת. אין דרך אחרת לאמר זאת - הם לא סתמו את הפה לרגע. מכולם הפליאה יעל ארד, שטרחה לציין בערך 167 פעמים, כמעט בכל הטיה סמנטית, שאין מה להיות ציניים. אלא שקצת ציניות זה בדיוק מה שהיה חסר בסיקור החרפתי הזה.

בהנחה שאף אחד לא ירצה להיות הראשון להחליט על סיום הסאגה המכביסטית, אין טעם להתכחש לניצני הרלוונטיות ההורמונאלית שמתעקשים לפעם במכביה, גם לא לפוטנציאל שיש בה להשתדרג ולהפוך לקאלט קצת יותר משמעותי בחיינו. דבר לא היה נגרע מהחדווה היהודית אם את מקומה של המלנכוליה הממלכתית היתה תופשת אווירת עליצות של עיירה גלותית טיפוסית. מנחים מקצועיים יותר, כלומר מקצועניים פחות - גלית גוטמן או עינת ארליך סטייל – בהחלט יוכלו לעשות את העבודה. באותה הזדמנות אפשר גם להיפטר מהטרנינגים הספורטיביים ("אימוניות"), יש דרכים קצת יותר אפקטיביות להדס על המסלול.