הרבה פעמים, כשגל מוזיקלי גדול שוטף את התקופה, באות כל מיני להקות ומשליכות עליו את הגלשנים הרעועים שלהם, בניסיון להעניק מעט תאוצה לקריירה המדשדשת שלהם, וכשהגיע גל הלהקות של תחילת הניינטיז, מעטים ידעו לומר מה ההבדל בין EMF לג'יזס ג'ונס לבלאר להפי-מאנדייז או לג'יימס.
האמת היא שג'יימס פעלו ביחד כבר מ-82', הרבה לפני ש"באגי" הפך לשם של סטייט אוף מיינד מוזיקלי, והרבה לפני שמנצ'סטר הפכה לקלאב-מאדצ'סטר. המקסימום שהם הגיעו אליו באותה תקופה היה התואר המפוקפק של אחת מלהקות ההמשך הראשונות של הסמיתס (המשך, חיקוי - אתם תחליטו) עם חותמת כשרות של הר מוריסי בעצמו.
"סיט דאון", שיר שבאחד מאתרי האינטרנט מתואר כשיר שמילותיו הן הוקרת תודה לשתי נשים שהשפיעו על הסולן טים בות' הסופרת דוריס לסינג והזמרת פטי סמית, יצא לראשונה 89'. הוא לא השאיר הרבה רושם על אף אחד, אבל הפך לאט לאט לאחד מהשירים המועדפים על הקהל בהופעות הלהקה. ב-91' השיר יצא מחדש, הפעם עם מקצב "באגי" תואם את רוח התקופה, והפך מיד ללהיט ענק, וכנראה השיר הכי מזוהה של ג'יימס עד היום.
כמו שלפעמים קורה עם להיטים הכי גדולים של להקות, גם "סיט דאון" תופס משהו בסיסי מרוח הלהקה, ואורז אותו בחבילה זולה ומרשרשת. כששומעים אותו היום, הקישור של השיר לתקופת מדצ'סטר נשמע תלוש עוד יותר משהו בעוצמה של שירה, הלחן הנוסק, האפקטים של הריוורב (שנשמעים מצוין בברייק של השיר) רומזים על הכיוון שאליו פנתה ג'יימס אחר כך רוק איצטדיונים סוג ג' שלהקת סימפל מיינדס הביאה לשיא. זה לא שהשיר הזה ממש מעצבן, כלומר, הוא לא שיר באסה קלאסי, אבל
הפזמון החוזר עם ה"הו! סיט דאון! הו! סיט דאון! הו! סיט דאון!" שלו, יכול בצריכה לא מבוקרת להביא את הסעיף. איך שלא יהיה, השיר הזה הפך למקור רציני של באסה עבור חברי הלקה בעצמם כשחברת התקליטים שלהם זרקה אותם בגלל חוסר עניין לציבור (כלומר, מכירות חלשות) הם הכריחו את הלהקה למכור להם את הזכויות על השיר, וכך נותרו ג'יימס ללא בעלות על הנכס המסחרי הכי גדול שלהם. מאז ועד הפירוק דה-פאקטו שלהם ב-2001 (עם עזיבת טים בות'), הם הפסיקו לבצע אותו בהופעות, לאכזבת המעריצים שנותרו.
ג'יימס, Sit Down
ניר צדוק
12.7.2005 / 10:23