איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?
לאחרונה אני חווה רגרסיה לגיל 16, אז הייתי רוקר לובש שחורים. חזרתי לדת' ובלאק מטאל מאז שעברתי לעבוד בסטודיו גדול, מכונן ונדליזם. מוזיקה כזו, של להקות כמו Deicide, Morgoth, או אפילו דיאמנדה גלאס מתחברת להוויה כוחנית שמעניינת אותי; מצד שני, אין לי בעיה להאזין גם לאביתר בנאי. המוזיקה שאני שומע במהלך העבודה היא תלוית מצב רוח. לפעמים גם כשהדיסק נגמר ואני כבר מטונף מעבודה, אני נשאר בלי מוזיקה, רק עם צלילים בראש. המוזיקה משמשת כסוג של מוזה, שמשמרת גם אינטנסיביות, אבל היא לא המחולל העיקרי של ההתרחשות. באחד הימים, כשהאזנתי למוזיקה בסטודיו לקחתי שני פטישים ותקפתי שולחן פיקניק, שהפך בסופו של דבר לעבודה שהוצגה בגלריה ג'ולי מ. המוטיבציה שלי לא היתה יצירת עבודה, והגעתי לחמש דקות של אקט ונדליסטי טהור. בסופו של דבר, נוצרה עבודה מאוד פואטית. חתיכות השולחן נחו לידו כמו פתיתי שלג כחולים. מתוך האינטנסיביות נוצר דווקא משהו מאופק.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני ניזון מדברים שונים באופן לא ישיר, קשה לי להגדיר משהו ספציפי. באופן כללי, גועל נפש תמיד העסיק אותי. כשהתחלתי עם פרויקט "ריר" חזרתי לראות סרטי אימה. הסרטים פתחו בי סקרנות לאסתטיקה הזו, אך לא הכריעו את אופני הביטוי שהשתמשתי בהם בסופו של דבר. אני מאוד אוהב את דיוויד קרוננברג. הוא משפיע עליי מבחינה אסתטית ומבחינת ההתעסקות שלו באזורי הביניים. בזמן האחרון יוצא לי לקרוא בעיקר ספרי עיון, והם משפיעים מאוד על צורת החשיבה שלי. לרסלינג יצאו כמה ספרים טובים בזמן האחרון. ז'ורז' בטאיי, או מארי דאגלס וגם "כוחות האימה - מסה על הבזות" של ג'וליה קריסטבה. מצאתי את עצמי ניזון מדיונים שקריסטבה מעלה שם.
אל תפספס
דשא מקיר לקיר
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גר ברחוב בן אביגדור. האזור נחמד, יש בו חללים גדולים להשכרה במחיר נמוך. הבעיה היא שאם הייתי משנה אותו, היו עוברים לשם מלא אנשים והמחירים היו עולים. אם נדבר בנימה אוטופית, הייתי מסדר מקומות שבהם אפשר להסתובב עם הכלב, מעיף את הכבישים ומחליף אותם בדשא. הייתי סוגר גם כמה מועדונים כדי שיהיה אפשר לישון בלילה. את המוסכים, לעומת זאת, הייתי משאיר. יש בהם משהו שיוצר אווירה ניו-יורקית וזה מוצא חן בעיניי.
למי היית מכניס מכות?
כמעט לכולם, אבל אני מפחד שיחזירו לי. אם להיות רציני לרגע, אני אדם שמתנגד למימוש של אלימות מכל סוג שהוא.
מה ההתמכרות שלך?
יש לי פטיש לספרים. אני קונה מלא ספרים, למרות שאני יודע שלעולם לא אספיק לקרוא אותם. אני קורא 15 ספרים במקביל ואף פעם לא מסיים.
את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?
אין לי כסף להזמין אף אחד לדרינק. האמת היא שיש כל מיני בנות שהייתי רוצה להזמין לדרינק, אבל אני מתבייש. הייתי מזמין את סבתי המנוחה לדרינק, וגם הייתי שמח לשבת עם אבא שלי לכוס ויסקי. הייתי מזמין גם את רועכם לדרינק, הדמות שהמצאתי לטובת ספר התערוכה. הוא אולי היחיד שהייתי שמח להזמין אותי על חשבוני, חוץ מהבנות.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
שני חברי ילדות שחיים בחו"ל ולא יספיקו לראות את התערוכה. אפילו קצת כואב לי שהם לא יראו אותה.
הלינקים החביבים
www.Ubu.com- אתר שמרכז קבצי אודיו של משוררים ויוצרים שמקריאים מעבודותיהם. אפשר למצוא בו גם חומרי וידאו מאמצע וסוף המאה העשרים (פלוקסוס וכדומה).
www.sacred-texts.com ארכיון מקוון של טקסטים עתיקים וקדושים.
www.literotica.com - אתר שמפרסם שירה אירוטית. אפשר למצוא שם שירים של ז'ורז' בטאיי שאני מאד מסמפט. בעקבותיו הגעתי לאתר הזה.
www.mla-hhss.org/histdis.htm - ארכיון שמציג את ההסטוריה של כל מיני מחלות חשוכות. מרתק.
www.shin1.co.il/a_limo.php - מדור שירה ופרוזה של שין1, שבו אני מבקר מדי פעם וגם מפרסם פה ושם דברים שאני כותב. מעין אתר של יוצרים, מזכיר קצת את המתכונת של במה חדשה. מפרסמים בו גם כמה אנשים מוכשרים שאני נהנה לקרוא טקסטים שלהם.
אל תפספס
אל תפספס
תיק עיתונות
בגיל 12 השתתף אסי משולם (30) בחוג לווטרינריה. למרות שלא פיתח קריירה מזהירה כרופא, ההשפעות של החוג הזה ניכרות בו עד היום. "הראו לנו בחוג סרט על כלבת. עקבו אחרי אדם בהודו שננשך על ידי חיה וחלה בכלבת", הוא מפרט. "הציגו ממש את תהליך ההתפגרות שלו, מהגילוי, דרך ההתדרדרות ועד המוות. הכלבת נחרטה אצלי כדבר מעורר אימה. זו מחלה שהופכת את היוצרות; הכלב הביתי נהיה אלים, וחיית הבר מאבדת את הפחד ומרשה לעצמה להתקרב לבני אדם". התערוכה החדשה של משולם בגלריה ג'ולי מ., "ריר", עוסקת בצדדים החייתיים של הקיום- בחיבור היצרי והאפל שנוצר בין המחלה הדורסנית לאנושיות.
הכלבים של משולם שחורים, גדולים, מזילי ריר. הם מופיעים בכל מקום ובכל צורה, גם בספר וגם ברישומים כמעט אובססיביים. עד היום, משולם הציג כמעט רק צילומי דיוקנאות עצמיים מעובדים. לכל אורך שנות יצירתו הוא מתעסק בעיוות האנושי, בהקצנת תכונות חזותיות, בגבול המפריד בין האדם לחיה ובין היפה למכוער. השינוי בפורמט העבודה שלו נבע גם מכך שעבר ממקומות קטנים ומחורבנים, כהגדרתו, למגורים בחלל שמשתרע על פני 170 מ"ר. החלל החדש אפשר לו להתפרע ולעשות כרצונו, בין אם מדובר בשבירת שולחנות פיקניק תמימים או בבניית חיות טרף.
ביומיום משולם עוסק בהוראת אמנות בבתי ספר שונים. את דרכו האמנותית התחיל, כמו בכל סיפורי האגדות, כמעט במקרה. יומיים לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית ב-1997 החליט להירשם ללימודי אמנות מעשית וארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. על ספסל הלימודים הוא הבין שהחיידק תפס גם אותו, ועולם הארכיאולוגיה נאלץ לוותר על שירותיו. משולם משתתף בתערוכות קבוצתיות משנת 1999, ו"ריר" היא תערוכת היחיד הרביעית שלו. קדמו לה זכיות בפרס האמן הצעיר מטעם משרד החינוך והתרבות לשנת 2002, תערוכת יחיד במוזיאון ינקו-דאדא, בגלריה העירונית של רחובות ותערוכה באצירת הסטודנטים של גלריית מכללת עמק יזרעאל.
ריר, אסי משולם, גלריה ג'ולי מ., תל אביב