אלבום הסולו השני של ג'יימי לידל, "Multiply", הוא אחד האלבומים הכי טובים שתשמעו השנה. אם לא בא לכם לקרוא, אין לכם זמן, או שאתם פשוט שונאים את הפטפטת סביב מוזיקה, פשוט תשמעו אותו. בזאת אני מסיים את חובתי לציבור. אם בא לכם להשאר קצת בשביל הרקע והעניין, בבקשה.
ג'יימי לידל הוא אנגלי כבן 32 המתגורר כבר מספר שנים בברלין. הוא החל להתעסק עם מוזיקה בגיל בית הספר, ואת גישתו המוזיקלית הייחודית פיתח בערך במקביל לרגע בו החליט ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת בריסטול עם התעניינות גוברת ב"קסם של המרחב והמיקום בתוכו" בהקשרו המוזיקלי. זה מזכיר קצת את משנתו של חלוץ הג'ז החופשי סאן-רא (שהיה מההשפעות הגדולות על ג'ורג' קלינטון איש פארלמנט-פאנקדליק, שהיו בין השפעות הגדולות על לידל). בקהילת האלקטרוניקה הוא התפרסם עם מעורבותו בהרכבים Subhead ובעיקר Super_Collider, שיתוף הפעולה עם כריסטיאן ווגל, שכלל שני אלבומי טכנו-Fאנק שזכו למעמד קאלט ולביקורות מהללות. לידל הוציא גם מספר קטעים ניסיוניים משלו בלייבלים כמו מוסקיטו, ספיימאניה ומיל פלאטו, חלקם נאספו בדיסק "Muddlin Gear" שיצא בווארפ.
שום דבר, לכאורה, לא הכין אותנו לאלבומו החדש, עליו עבד במשך כחמש שנים. הוא פופ, הוא אר-אנ'-בי, הוא אלקטרוני, והוא, כאמור, פצצה. הוא גם נתפס בעיני רבים כמפנה רדיקלי שקשה להסביר, לא רק בקריירה האישית של לידל, אלא גם בההקשר של הלייבל בו הוא יוצא, שבמהלך שנות ה-90 זכה לתהילתו כמשכנם של שוחרי אלקטרוניקה לבנה נוסח אפקס טווין, סקוורפושר, בורדס אוף קנדה, Plaid, LFO, לוק וייברט וטו לון סורדסמן.
מבט חטוף על רשימת האמנים החתומים בוארפ כיום, ביניהם וינסנט גאלו העדין והמלנכולי, ומקסימו פארק, שהוציאו השנה אלבום רוק מתוקשר, יכולים להצביע על כך שאנשי הלייבל כבר מזמן נקטו בהחלטה אסטרטגית שלא להסתגר במעוזם המבוצר, לוותר על כמה עקרונות ולהשתלב ברוח הזמן. גם הם לא רצו להפוך לדינוזאורים לא רלוונטים, וקשה להאשימם. מצד שני, וארפ טיפחו במשך תקופה ארוכה את ג'ימי טנור הפיני, שבדומה ללידל ניסה לייצר מחדש קלאסיקות של מוזיקה שחורה כמו אייזיק הייס, מרווין גיי ואחרים. לייצר מחדש או להעתיק? ובכלל, מה לאנגלי ופיני חיוורי פנים עם הקלאסיקות של המוזיקה השחורה?
זה יהיה מגוחך לטעון כך כנגד לידל. באלבום החדש הוא מצליח לעשות מה שמוזיקאים שחורים מהעשור האחרון רק חולמים עליו (ואיפה מקסוול ודיאנג'לו היום, לעזאזל?). שתי האזנות יספיקו כדי לאבחן את היכולת המרשימה של לידל לשלב שיטות הפקה ומקצבים מודרניים ואלקטרוניים תחת המעטפת האסתטית והרגשית שממנה בנויות הקלאסיקות הגדולות ביותר. חידושים טכנולוגיים פג תוקפם, בזמן שמוזיקה שפוגעת חזק בכל המקומות הרגשיים יכולה להחזיק מעמד לנצח. הסינגל הראשון, "When I Come Back Around" (שיא הדמיון לפרינס ופצצת Fאנק שיכולה להעיף כל מסיבה), בנוי על ביטים רוצחים ופיצפוצי סאונד שעוטפים את קולו החד, ושכל אלקטרונאי היה מתגאה מהרכבתם יחד בצורה כה הרמונית. "A Little Bit More" בנוי ממקצב שמורכב מסימפול של קולו החוזר על שם השיר, בתוספת ביטים שמזכירים יותר מכל את "Drop It Like Its Hot" שרקחו הנפטונז עבור סנופ דוג. "Newme" ו"The City" הם שירי הייפר-פאנק שכמותם לא נוצרו מעולם, ובכלל קשה לדמיין שהיו יכולים להיווצר לפני שנת אלפיים.
עוד בוואלה!
הפתעה בע"מ
אין צורך להיות באמת מופתע מהשינוי בכיוון של לידל. מעקב אחר מהלכיו של לידל מאז אלבום הסולו הראשון שלו מ-2000, מצביעים על מגמה שהגיעה כאן לשיאה: ב-2001 הוא עשה רמיקס לשיר "The Audience" של מת'יו הרברט, ובעצם הקליט אותו מחדש ויצר שיר אחר לגמרי (שמופיע באלבום החדש כ-"Music Will Not Last"). שיתוף הפעולה עם הרברט לא נגמר שם, לידל מתארח כזמר בפרוייקט הביג בנד של הרברט מ-2003, ואחר-כך גם הופיע עם ההרכב בחלק מהסיבוב שלו בעולם. ואם תקשיבו טוב לאלבומים של סופר_קוליידר, תמצאו שם נשמה גדולה שנאבקה כדי להיחלץ מהביצה הטובענית של האלקטרוניקה האקספרימנטלית.
השנה גם מתארח לידל בשיר "R2D2", מתוך האלבום של ההרכב Ark (בלייבל Perlon), והוא כולו שיר אהבה לאנדרואיד ממלחמת הכוכבים, ככה שגם אם יצאתם מאוכזבים וממורמרים מהכיוון החדש, אל תתייאשו, כי לעולם אין לדעת מה יהיה צעדו הבא. אני כבר מת לראות אותו בהופעה, מה שאמור להיות חוויה עוד יותר גדולה ומרשימה. עם 9 שירים מדהימים מתוך 10, והנוסף פשוט יפה, נותר לנו רק ליהנות ולקוות שממשיכיו יגיעו מהר בהרבה.