וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סו?פ?ר קו?ל

נדב רביד

14.7.2005 / 13:17

לידל הוא השילוב המושלם בין הכריזמה הבימתית של הרוק לבין החדשנות האלקטרונית. נדב רביד מקווה לעתיד טוב יותר

יש הרבה מוזיקה טובה מסביב. כותבים עליה, שומעים אותה, מורידים אותה וקונים אותה יותר מתמיד. הבעיה עם רוב מה שנעשה היום, היא ששום דבר לא נשמע כמו רעיון חדש ומלהיב, אלא כמו אוספי מוזיקה משוכללים של אוצרים בעלי אוזן רגישה. פולק, אלקטרו, פוסט-פאנק – הסגנונות הבולטים והמתוקשרים בבציר המוזיקה החדשה, הם חזרה לצלילים נוסטלגיים שמקפלת בתוכה תחושה מרומזת שפעם היה יותר טוב. המוזיקה של 2005 (וזה נכון באופן די גורף לכל השנים האחרונות) מצוינת, אבל אין בה יותר בשורות גדולות. המהפכות כבר קרו, ההתפתחות המואצת נעצרה, אין עתיד בוהק למוזיקה אלא רק המשך המחזור והאספנות.

את ג'יימי לידל ראיתי בהופעה בפסטיבל סונאר בברצלונה לפני שנתיים או שלוש. היחס אליו עד לפני ההופעה היה אמביוולנטי. מצד אחד עוד אלקטרונאי, שכאילו על מנת להכעיס, מעדיף ליצור מוזיקה חסרת מבנה וצורה, בורח מאחריות ומסתתר מאחורי צלילים מופשטים, כמו אפקס טווין וסקוורפושר, שהוכיחו שהם יכולים לרגש כשהם רוצים, רק שבדרך כלל הם רוצים לעשות ההפך. מצד שני, ג'יימי לידל של סופר_קוליידר, זמר עם קול נדיר בעוצמתו ובאיכויותיו, שואומן כריזמטי ואנרגטי שנראה כאילו מעולם לא הקליק עם עכבר או הסתתר מאחורי לפטופ.

ההופעה היתה כנראה הכי טובה שראיתי בחיים. לידל עמד על הבמה לבד, מוקף במכשירים קטנים ומחזיק מיקרופון גדול, עם כמה כפתורים שישבו בבסיסו. כמעט כל הצלילים בהופעה נבעו בסופו של דבר מקולו של לידל, שבנה את הקטעים שכבה אחרי שכבה, כשהוא מקליט את עצמו שר את תפקיד התופים, הבאס והאקורדים. קטעי השירה המוקלטים עברו דרך ערימת האפקטים והמכשירים על השולחן שעמד על הבמה, ולידל שלט במכשירים באותה קלות ומיומנות שבה שלט בקול שלו. עם חומרי הגלם האלה הוא יצר בקלות קטעים שעברו בין היפ-הופ, לג'אז, לאסיד-האוס, קברט וסול. תוסיפו לזה את ההופעה המחשמלת של לידל, שלבש בגדים שנראו כמו הומלס בתחנת חלל, מיליונר שירד מנכסיו ומבלה את שארית חייו כנווד אינטר-גלקטי, וחשמל בכריזמה הבימתית הסוחפת שלו. מההופעה הזו יצאתי עם תחושה בומבסטית שיש עתיד למוזיקה. שיש מזיגה מושלמת בין מיומנות במה וכריזמה מהסוג ה"ישן", לבין שליטה מוחלטת בטכנולוגיה מהסוג החדש.

באלבום החדש שלו, לידל סוף-סוף מתחיל לממש את ההבטחה העצומה הזו. זה נכון שדיסק מוקלט לא יכול לשחזר או להחליף חוויה כמו הופעה חיה של לידל, אבל נדמה שלידל החליט על כיוון שעושה יותר צדק עם שלל הכשרונות שלו – שישאיר את מוזיקת הלפטופים לאנשים מופנמים יותר שלא ניחנו בקול מדהים כזה. ועוד כמה מילים אולי על הקול הזה, של אחד הווקליסטים הכי מדהימים של תקופתנו, כפי שהוא נשמע באלבום החדש, "מולטיפליי", יותר מאשר בעבודות המוקלטות הקודמות שלו. ההשוואות לפרינס, סליי סטון וג'ורג' קלינטון מתבקשות, אבל בעוצמה המחוספסת ומלאת הנשמה של לידל אני שומע גם את רוברט פלאנט וטרנט רזנור, אחד מתחבר יותר בקלות למסורת של מוזיקה שחורה, והשני, השחור היחידי אצלו זה האייליינר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully