וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פספוסים שכאלה

15.7.2005 / 9:41

ההבדל בין "חיים שכאלה" ל"פספוסים" הוא בדיוק הפער בין ערוץ 1 ל-2 ובין לונדון לנתניה. השבוע במסך של גדי להב

מדי פעם יוצא לי ככה, תוך כדי זפזופ, להגיע בטעות לערוץ הראשון, ויש משהו מנחם בהימצאותו של בית האבות הנ"ל על סקאלת הערוצים. כי הערוץ הראשון הוא, כמו שנאמר פעם באחד המערכונים של החמישייה הקאמרית, נקודת ציון, או יותר נכון - נקודת ציון סטטית. ובכל פעם שאתה מתעכב עליו אתה מקבל פרספקטיבה על ההווה. כך קרה שבאחד הלילות השבוע הזדמן לי לצפות בשידור חוזר של "חיים שכאלה" שנערכו אי שם, בגלקסיה רחוקה רחוקה, לעיתונאי ישעיהו בן פורת. את בן פורת סוחבים לאולפן בתואנת שווא של ראיון לערוץ רדיו צרפתי, ואז, עושה עמוס אטינגר מעשה יגאל שילון, ומספר לו שכל החבר'ה – איתן הבר, שמעון פרס, חיים טופול וכאלה - מחכים לו באולפן הסמוך. בן פורת נכנס לאולפן בדומיה. הוא מביט בנוכחים, שמחזירים לו מבט שותק, מפסל את שפתיו בצורת סהר קמור וברצינות תהומית אומר: "חבר'ה, הפעם הפתעתם אותי".

יותר מכל הזכיר לי בן פורת איזה אירוע במסעדה בתל אביב לפני כעשר שנים, בו חגג מישהו ממוצא הונגרי יומולדת 70, ובו אני כיכבתי בתפקיד מלצר (מקצוע נחשק שיום יבוא, אין ספק, ויעמוד במרכזה של טלנובלה שתשודר בערוץ 10 מדי יום בשעה 21:00). במשך שלוש שעות דאגנו לפנק את יהדות בודפשט מכל הבא ליד, וניכר היה שליבם של הסועדים טוב עליהם. בסופו של האירוע ניגש אלינו זוג בגיל העמידה כדי להודות לנו ואמר: "תודה רבה חבר'ה. היה ממש ממש..... בסדר". ואל לכם לטעות, שהרי "בסדר" באשכנזית הוא מחמאה חריגה שיש להשתמש בה בצורה מדודה לבל תישחק, והנשמרת לאירועים יחידים במינם - ממש כמו תגובתו הלקונית של מר בן פורת.

ובמקרה השבוע עסקה גם "פספוסים", האם-אמא והסב-סבתא של המתיחות, בשידורים חוזרים, וקשה היה שלא להבחין בהבדל, בתהום הפעורה, בין התגובה הרצינית עד כדי סאטירה של בן פורת, לבין הצחוק המעושה, הפרצוף המתוח עד כדי פקיעה, העיניים היוצאות מחוריהן, החיוך שנראה כי רק הצוות המיומן של "ניפ / טאק" יוכל להסירו, של קורבנות המתיחה של יגאל שילון באותו רגע ידוע מראש ולעוס לעייפה, בו נכנס האיש והסיגר לפריים. וכך הם נוהגים כבר שנים. אחד אחרי השני, שבוע אחר שבוע, מתחרים ביניהם מי ייראה מבסוט יותר ברגע בו מתגלית "האמת". תגובתם (כמוה כתגובתנו שלנו) נטולת גוונים היא, ויודעת רק דרך אחת: פול גז. מקסימום ווליום, או כמו שאומר קרמבו ב"מבצע סבתא": "100 מטר יש רק דרך אחת לשחות – אתה מתחיל הכי מהר, ולאט לאט אתה מגביר". ההבדל הזה, בין האיפוק הבוקי של מתיחת "חיים שכאלה", ובין המאמץ המיוזע והגרוטסקי של "פספוסים" הוא ההבדל בין ערוץ 1 לערוץ 2. ובין ישראל של עידן ערוץ 1 לזו של עידן ערוץ 2. הנה לכם פרספקטיבה מחכימה על ההווה.

מה יותר גרוע מלמצוא תפוח בתולעת?

ואם בעידן ערוץ 2 עסקינן, הרשו לי לחזור רגע לאירוע שנראה כבר – מבעד לענני הדיווח על הפיגוע בנתניה – כאילו שהתרחש אי שם, בגלקסיה רחוקה רחוקה: הפיגוע בלונדון. וגם באירוע הזה קשה היה שלא להבחין בהבדל, בתהום הפעורה, שבין האיפוק הבוקי של הדיווח הבריטי, לבין המאמץ המיוזע של הדיווח בחברת החדשות. בין ההיצמדות המגוחכת של הבריטים לטענת ה"תקלה במערכת החשמל של הרכבת", היצמדות מעוררת רחמים, כאילו מסרבים הם להאמין, ורק מחכים לכניסתו של יגאל שילון לפריים, שאחריה יישירו מבט בצופים, יפסלו את שפתיהם בצורת סהר קמור ויגידו: "חבר'ה, הפעם הפתענו אתכם". בין כל זה ובין מבטה - מלא הרצינות, הפומפוזי, הרה הגורל! – של יונית לוי כשהיא דוחפת את המיקרופון לפניו של חברה לחיים הבריטי של הישראלית הנעדרת.

ולא שלא מדובר באירוע טראגי, אבל קצת פרופורציות. קורטוב של עידון. קמצוץ של מידות. הגדילה לעשות טטיאנה הופמן שפתחה את הדיווח במהדורה ביום שני במלים הבאות: "הבריטים תכננו כבר זמן רב את חגיגות ציון 60 השנה לסיום מלחמת העולם השניה, אבל הם לא תיארו לעצמם שהאירוע יהיה כל כך אקטואלי". אכן, ההפצצות של הלופטוואפה מול הפיגוע האחרון. איזו פרספקטיבה מחכימה על ההווה. מלחמת העולם השניה כנקודת ציון סטטית. בעידן ערוץ 2 אין הבדל. הטראגי הוא טראגי. יש רק דרך אחת: פול גז ומקסימום ווליום. הדיווח הזה דומה יותר מכל לבדיחה הידועה: מה יותר גרוע מלמצוא תולעת בתפוח שהרגע אכלת? "למצוא חצי תולעת". ומה יותר גרוע מזה? "השואה". עכשיו רק עליכם לבחור איך להגיב: לפעור פה בצחוק מעושה, בפרצוף מתוח עד כדי פקיעה, ובעיניים היוצאות מחוריהן; או לפסל את השפתיים בצורת סהר קמור, ולומר ברצינות תהומית: "חבר'ה, הפעם הצחקתם אותי".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully