וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

על תבונה ושיעמום

חיים פינקלמן

15.7.2005 / 9:31

"הפטמרון" של דה נוואר מסוף ימי הביניים הוא ספר בעל חשיבות תרבותית עצומה, רק שחיים פינקלמן השתעמם עד אימה

ספרו של אהרון גורביץ' "תמונת העולם של אנשי ימי הביניים" מוכר לכל היסטוריון חובב מתחיל. בדייקנות מדעית, שמונחת על ידי סקרנות אינטלקטואלית לשמה, שלא לומר- רצון לחקר הנשגב, מנסה גורביץ' לרדת לעומקה של נפש האדם בימי הביניים. עומק, מסתבר, יש שם, והרבה. תקופה של דתיות קנאית, ויצריות כבושה, מלכים המאמינים באמת ובתמים שבגופם זורם דם כחול, צמיתים ששדה אדונם הוא כל עולמם, נזירים יראי שמיים, ובכלל- חיים על פי מבנה מעגלי של זמן, ולא לינארי, כמו היום, ובכפוף לאמונה תמימה ויציבה בחטא קדמון ובכך שישו בא להושיע.

ספרו של גורביץ' הוא איננו היחידי שמצליח להעניק לתקופה בת אלף השנים הזאת הילה מפוארת כל כך של מסתורין וקדושה. בקלות אפשר להוסיף כאן את "בשם הורד" המפורסם של אומברטו אקו, או את "החותם השביעי" של ברגמן. כולם - יצירות מופת של אומנים אירופאים שנשבו בקסם האופף את ראשית התגבשות הציביליזציה ביבשתם, ואת הזמנים בהם ההפרדה בין דת ופוליטיקה לא הייתה קיימת. לכל מי ששמע קצת יותר ממשהו על היצירות הללו, או אולי אפילו רק הוקסם בילדותו המוקדמת מסיפורו של הגיבן מנוטרדם, או מאחת מאגדות הילדים המפורסמות והעתיקות שמקורן ביערות העבותים שעל גדות הריין, לא מומלץ לקרוא את "הפטמרון" של מרגריט דה נוואר. קודם כל, ספרה של דה נוואר נכתב בתחילת המאה השש עשרה, כלומר, בסופם של ימי הביניים, בתחילתה של תקופה מפוכחת יותר, ומעניינת פחות. אבל מעבר לכך, ה"הפטמרון", שחשיבותו ההיסטורית אינה מוטלת בספק, ושהשפעתו על התפתחותה של הספרות האירופאית מכרעת, הוא בפועל טקסט משמים- משהו, די תפל, ובעיקר- כזה שנוטל מהתקופה המרתקת שבה הוא נכתב כל דוק של מסתורין או עניין.

מישהי קראה קצת דקאמרון

מרגריט דה נוואר הייתה דמות מפורסמת בקרב משפחות המלוכה האירופאיות של סוף המאה החמש עשרה ותחילת המאה השש עשרה. היא הייתה בת של רוזן מפורסם, ולימים- האם הפושרית של מלך צרפת פרנסואה. חוץ מזה היא הייתה נשואה לדוכס, ואחר כך גם למלך, וידה הייתה מעורבת הרבה בבחישות הפוליטיות הבוערות של תקופתה, שעיקרן נסוב סביב סוגיית הרפורמה בנצרות מבית מדרשו של לותר. אבל לעניינה של ההיסטוריה הספרותית בצרפת, דה נוואר חשובה לא פחות. קובץ הסיפורים שה"הפטמרון" מכיל ביסס בצרפת סוגה ספרותית חדשה- הנובלה- שהשראתה היא מה"דקאמרון" המפורסם של בוקאצ'ו האיטלקי, שהתפרסם כבר במאה הארבע עשרה, ומ"סיפורי קנטברי" של צ'וסר האנגלי. הנובלה, כשמה כן היא - סיפור חדש, סיפור שמתאר בשפה האירופאית המקומית, ולא בלטינית, התרחשויות עכשוויות (nouvelle בצרפתית זה "חדש"). לרוב הסיפורים הללו הם קומיים משהו, ביקורתיים ואפילו חתרניים, אשר מציגים מלכים בכסילותם, אנשי דת במבושיהם, וזעיר בורגנים בערמומיותם הויטאלית. אצל דה נוואר נוספת לכל אלו צדקנות מעצבנת.

בפרולוג של הספר, דה נוואר מספרת על קבוצה של עשר אצילים ואצילות שמטיילים באזור הפרינאים, ונתקעים באיזה טירה מבודדת בשל תנאי מזג אוויר קשים. כך, בבידוד מכל העולם, מסכמים ביניהם חברי הקבוצה המשועממים שבכל יום הם יתכנסו בצוותא, ומשל היו לוחמי פלמ"ח במשלט או סביב המדורה, יספרו זה לזה צ'יזבטים. כך, הספר מחולק לימים, שבכל יום מספר, המסמל דמות מוכרת אחרת מהברנז'ה החצרונית, מעביר את הזמן לכל החבר'ה. הסיפורים, על פי רוב, מטופשים: נהגת במעבורת ניצלת משני נזירים שרוצים לאנוס אותה, וגורמת לכל בני העיר לתפוס את השניים בקלקלתם, תחבולות של בעל להניא את אשתו מלממש את משיכתה לאחר, ועוד ועוד סיפורי אהבהבים ותחבולות.

מבוא לפמיניזם ברנסאנס המוקדם

לא רק מטופש, אלא גם מסורבל. אמנם הסיפורים מעניינים באיזשהו אופן, ושופכים אור על מחשבתם של בני התקופה, אך בסיומו של כל סיפור נמצא מעין תיאור של דיון בדיוני בין בני החבורה, אשר מסכמים אם הם נהנו, ומה מוסר ההשכל. מה שהופך את התנופה הנרטיבית ליותר ממקרטעת. אספקט הטיפשות מתווסף תודות לצדקנות של דה נוואר, אשר מייצגת את עצמה באמצעות אחת מן הדמויות בחבורה, וכן את אמה בדמות אחרת, ואת מקורבותיה. כך, הנשים הן הסמן המוסרי, אשר מספרות על ההגיון הפשוט אשר מוביל להצלחה, ועל התשוקה שמוליכה לכלימה. הגברים האצילים, לעומת זאת, מזכירים לא אחת ילדים בכיתה ח' שצוחקים לבדיחות גסות, וננזפים על ידי המורה. יופי, פמיניזם ברנסנס המוקדם, אבל התוצאה קצת מאכזבת.

יש מקומות שעדיף לא לנסוע אליהם, אולי אחרי כל הסיפורים ששמענו נתאכזב, וככה גם תקופות - לפעמים עדיף שלא להיתקל בשריד אותנטי שלהן, ולהשאיר אותן בחיקו המנחם של המסתורין. לא יודע, אבל אחרי דה נוואר הקתדרלות הגותיות נראות נמוכות יותר, כתבי היד העתיקים מזכירים יותר שרבוטים אקראיים, ואגדות הילדים על כיפה אדומה, שלגייה והגמדים נראות, איך לומר, יותר כאגדות של ילדים. ה"הפטמרון" אולי חשוב מבחינה מדעית ואקדמית, אבל לכל מי שעבורו ספרות היא מסע על כנפי הדמיון, עדיף שיבחר כבר אווירון.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully