הנה סוף סוף זה קורה. אחרי התבוססותה הנמשכת של נינט בסבונייה, קיפצוציו של סקעת בפסטיגל ושקיעתה של עדי כהן אלוהים יודע לאן, יוצאים לרדיו כמעט באותה דקה סינגלים של שני יוצאי "כוכב נולד" לדורותיה, ומוכיחים שלא יאומן כי יסופר - פרחי הריאליטי הללו מעונינים באמת בזמרה, זכה וכנה. לא להם עולם הבידור הציני והקר. שירי מימון השליכה מאחוריה את הנחייתה ב"אקזיט", מויאל קרע מעליו את כבלי הפסטיגל והמדים, ושניהם דוהרים אל אולפן ההקלטות, מלאי עזוז וחדוות היצירה. חבל רק שתמונה פסטורלית זו של אמנות, יצירה ושירה נפגעת קלות עם ההאזנה לשני השירים החדשים של הכוכבים העולים. מילא שאינם מציעים חידוש מינימלי למוזיקה הישראלית מבחינת לחן, טקסט או אפילו עיצוב העטיפה, אבל הם לא מספקים ולו רבע פיזום מענג בזמן נסיעה נינוחה לאורך כבישי ישראל. אמנם מעולם לא ציפינו מ"כוכב נולד" שתייצר לנו את אריק לביא הבא, אך אם יוצאי התוכנית אפילו אינם מסוגלים לספק לנו שיר פופ חביב לזמזם, אז באמת שכבר אפשר להשליך את צביקה הדר למוסך ולסגור את הבגאז'.
השקט נשאר, הרעש חזר
מסקנה כואבת זו צורבת במיוחד עם ההאזנה לשירה החדש של שירי מימון. מאז שסחפה את המדינה ואת אירופה בשירה המשובח "השקט שנשאר", השאירה את נינט מתפלשת מאחור במימיה הדלוחים של "השיר שלנו" והדגימה לכל עדת ישראל מהי כוכבת פופ אמיתית ריאות ושדיים קומפלט רק עלתה וגדלה הציפייה לסינגל חדש מפיה של הדרדסית הכי תחרותית בשטח. אך מה גדולה האכזבה ומה מרה ההתפכחות למשמע "אהבה קטנה", שיר שנדמה שאפילו דנה ברגר בימיה הגרועים ביותר לא הייתה מוכנה להכניס למגירה.
איפה הלחן המכשף של "השקט שנשאר"? מה קרה לקול הפועם והמתפוצץ של נמיית הפופ הקטנטנה? לכל אלו אין זכר ב"אהבה הקטנה", שנשמע כמו שיר רוק-פופ שנשלף מהמחסן של דפנה ארמוני בשנות השמונים, בלאדת-פאוור שממחזרת כל קלישאה אפשרית, החל בלחן הדהוי ועד הטקסט המשוכפל, שלא משכיל לנצל רבע מהיכולות הווקאליות או מאופייה מלא המרץ, של מי שתלינו בה תקוות להיות אחת מכוכבות הפופ הגדולות של המדינה. לצלילי גיטרות זועמות, כביכול, זועקת שירי משפטים סתומים כ"גשום וקר לי עכשיו הגשם איתך" ומתנחמת בכך ש"מסך ההתעלמות שלא הורג אותך, הוא מחשל אותך". על כך נאמר, יופי. אחרי הרהורי תביעה כנגד דור דניאל שכתב והלחין וכנגד המפיק, אייל ליאון קצב, שאכן ביתר וקצב, נותר רק להתנחם בצילום החושני של שירי ולהודות מכל הלב לצלם אלכס ליפקין, שהפך בחורה מקריית חיים לכוכבת לטינית רטובה ולהוטה. מי ייתן רק והסינגל הבא ימצא את שירי באווירה כזו חמה.
יש לי אהוב בסיירת יס"מ
עוד לא הספקנו להתאושש מהמפלה הקרויה "אהבה קטנה" וכבר ניחתה המכה הבאה המתהדרת בשם החלוצי "אמצע הלילה בכפר" מאת הסינגר/סונגרייטר הראל מויאל. עשה בחוכמה מויאל, ובשירו הראשון הוא ממשיך לטפח את התדמית הניאו-מאצ'ואיסטית שעזרה לו לחטוף בניצנים את הבכורה מאחיו הרכרוכי.
בשיר אותו כתב והלחין מויאל בעצמו, מספר חייל אמיץ על חוויותיו באמצע הלילה כשהוא נמצא "בין אלחאדר לבית ג'אלה". בעודו משוטט בלילות, מאזין לצלילי "מואזין ששר מרמאללה", רואה ב"סמטאות חייל מתפלל" ומסביבו "ריח של שריפות", חושב הבחור טוב הלב רק על אותה בחורה, שמאיזושהי סיבה עוד לא התקשרה.
או שמויאל הוא באמת יס"מניק תמים בעל לב זהב, או שמדובר באיש עסקים מוכשר במיוחד, כך או כך, מזמן לא נראה שיר שמכוון כמו טיל בליסטי הישר ללב קהל היעד הצעיר והמרוגש. השילוב המנצח בין הגבר הרגיש שיעטוף את אהובתו ביד אחת ויפתח ראשו של מחבל חורש רעה ביד שנייה, מובטח לעלף כל ילדה צעקנית עם תסמונת קדם וסתית.
התדמית היא אחלה, אבל השיר הרבה פחות. יצוין לזכותו של מויאל כי מדובר בהפקה מספקת למדי של רוק אמצע הדרך, שמשלב ביד נדיבה סלסולים אתניים וחלילים למיניהם, אבל אם המאזין אינו ילדה שרק צימחה ניצני שדיה, הומו עם חיבה לחיילים קרביים או אולי רמי קליינשטיין, אז נדמה ששתי האזנות הן בערך הרף שהוא יוכל לסבול. עם זאת, נדמה שאחרי שתחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה ישמיעו מאות פעמים את שני השירים הללו מתוך פחד שלא לאבד את המוני המעריצים, נכרע ברך בפני שירי והראל בתחנונים, ונבקש מהם עוד שיר חדש.