וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פילגשי, רובוט

איל פרידמן

17.7.2005 / 9:37

איל פרידמן חלם על כבשים חשמליות כששמע את חואן מקלין וקולדר, אמריקאי וצרפתי עם אובסס אייטיז. בסוף הוא נרדם

מעניין כמה שמוזיקה קרה יכולה לחמם את הלב. אלבום הבכורה של חואן מקלין (The Juan Maclean) הוא סוג של מחזמר ממוחשב, שמתאר משולש אהבה לא פשוט בכלל בין גבר, אישה, וחברו של הגבר, שהוא במקרה רובוט הומו. קולו של הרובוט, מעין הכלאה אלגנטית בין בנדר מהסדרה "פיוצ'רמה" למחשב המדבר מהסרט "Electric Dreams", מתייסר בצורך שלו לאהבה ומגע אנושי. דווקא האישה בסיפור מדברת בקודים דומים לזה של הגיי-רובוט: השירה הנשית בתקליט נשמעת רובוטית ומתוכנתת למדי. מאחורי התקליט הזה, שנקרא "פחות מאנושי", עומד אותו חואן מקלין, בן הטיפוחים המרכזי של DFA, צמד המפיקים וחברת התקליטים שהפכו את הPאנק-Fאנק לז'אנר המלהיב ביותר של השנים האחרונות. מקלין חלם במשך שנים על רובוטים, אבל כמו לא מעט דברים בחיים, גם אצלו הכל היה עניין של טיימינג. כשהוא ניגן בלהקת Six Finger Satellits, ששילבה גיטרות דיסטורשן ומקצבי דיסקו, העולם של תחילת הניינטיז עוד לא היה מוכן לקבל דברים כאלה בהבנה, ועם הזמן הוא גם זכה לראות את דאפט-פאנק מגשימים מחדש את נבואות הרובוטיקה המסונתזת של קראפטוורק, הדבר שהוא ייחל לעשות בעצמו.

שילוב בין ייאוש מהחלום המוזיקלי, שנאה עצמית והתמכרות קשה לסמים, שבראשם הרואין, גרמה לו למכור את כל הציוד המוזיקלי שלו, לעקור מניו יורק לניו המפשיר, ולוותר לא רק על השאיפות, אלא על החיים עצמם. אבל חכו, לסיפור הזה אין סוף רע, ו"פחות מאנושי" הוא לא תקליט שיצא לאחר המוות.

לתמונה נכנס ג'יימס מרפי, חצי DFA וסולן אל.סי.די סאונדסיסטם, ועד אז לא יותר מהסאונדמן לשעבר של Six Finger Satellites. מרפי לא היה מוכן לתת למקלין לוותר. הוא ישב עליו וישב עליו עוד קצת, והצליח לעורר בו מחדש את הרצון ליצור ולעשות. מעודד מתמיכת הצמד, מקלין פנה ליצירה עצמאית. הוא קנה מחדש מחשב וסמפלר, ולפי דבריו באתר הרשמי "הפריצה האמיתית הגיעה כשלקחתי את 'רוקיט' של הרבי הנקוק, אחד הקטעים האהובים עלי מבערך גיל 13, וניסיתי לשחזר אותו. התוצאה הייתה 'By The Time I Get To Venus', בגלל שבזמן הזה לא הייתי מספיק טוב בשביל אפילו להתקרב". הקטע הפך לאחד הסינגלים הראשונים ב-DFA, ועל הפקת התקליט הוא עבד ביחד עם הצמד.

חואן מקלין מייצג את הפן היותר אלקטרוני של הלייבל והז'אנר בכלל. האלמנטים הרוקיים נמצאים אצלו, אבל ברקע. את ההשראה שלו הוא אכן לוקח מהנקוק, אבל גם מקרל קרייג ודרק מיי. הוא משלב Fאנק אייטיזי מסונתז ושמן באלמנטים של האוס וטכנו, וסערת החושים האורגנית של אל.סי.די סאונדסיסטם נמצאת שם רק מידי פעם, וגם אז בעיקר מאחורי הקלעים. "Tito's Way", הסינגל המבריק מהאלבום, לוקח את המיטב מהPאנק-Fאנק החי, המסיבתי, זה שמשלב כלי הקשה שבטיים ורוק-אנ'-רול על סף ההתפרצות, ומלביש אותו על השירה הרובוטית של ננסי וונג - נערת הPאנק-Fאנק האולטימטיבית. "Give Me Every Little Thing", שגם יצא בעבר כסינגל, הוא המנון מסיבתי סקסי, שבהחלט מושפע מהFאנק המסונתז של פרינס ולפניו ג'ורג' קלינטון.

אבל בשיר הזה, כמו ברוב התקליט, נמצאת גם נקודת התורפה המרכזית של מקלין – הוא בוחר להשתמש באופן מרכזי במקלדות ובתפקידי נגינה, שאפיינו בעבר את אנדרוורלד, אורביטל, Fluke ולפטפילד. הסאונדים הדומיננטיים האלה, שהיו כל כך נכונים לזמנם, וציירו תקופה שלמה בצבעים פרטיים משלה, נשמעים אנכרוניסטיים על חואן מקלין. הוא לא מנגן אותם עם קריצה, או בדרך חדשה. לא נעים לומר, אבל אצלו שומעים עליהם כבר את קורי העכביש, וזה צורם בעיקר בלייבל כל כך מרענן, בדרך כלל, כמו הבית שלו. אז כן, האלבום המלא של החואן מקלין פחות מרגש מהסיפור שמאחוריו. ובכל זאת, גם הוא, על אף חסרונותיו, מהווה נדבך נוסף ויפה לפאזל של DFA.

דה חואן מקלין, "Less Than Human" (הליקון, DFA)

מתקרר

במקביל, גם הלייבל המוביל השני של הז'אנר, אאוטפוט של טרוור ג'קסון (מפלייגרופ), שיחרר את "Heat", אלבומו השני של המוזיקאי הצרפתי Colder (שם הפרוייקט של Marc Nguyen Tan). גם פה, כמו במקרה של חואן מקלין, מדובר בפן הפחות חם של הלייבל ממנו הוא בא. קולדר, באלבום הבכורה ששחרר לפני שנתיים, נשמע כמו גלגול חדש ומאד מגורה מינית של אלן ווגה וסואיסייד, עם מנה הגונה של גרוב שחור מחד, והשפעות פוסט-Pאנקיות מרירות של ג'וי דיוויז'ן מאידך. הוא היה גיבור אלקטרוני חדש וצנוע, ו"Again" הוא עדיין אלבום נפלא, כמעט מושלם בתחומו.

"Heat", החדש, נפתח ב"Wrong Baby", קטע מעלף שלוקח את כל האלמנטים הללו, מוסיף להם ריף מסונתז וקורע סטייל גארי ניומן, וגרם לך לחשוב ש"לא רוצים לישון" בגלי צה"ל של האייטיז מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. "Losing Myself" שאחריו, מרגש גם הוא בבדידות האינסופית שלו. אם השניים האלה היו יוצאים לבדם על סינגל אחד ללא תקליט, קולדר היה הופך בעיני לחזק מתמיד. רק שמאותו רגע והלאה הוא ממלא את "חום" באותה אסתטיקה, אבל בשירים הרבה פחות מעניינים, וברובם גם די משעממים. זה לא שחואן מקלין הוא מלך הסינגר-סונגרייטרז של התחום (ובמקרה הזה הם כולם יכולים לקחת כמה שיעורים אצל טום וק), אבל החלל הFאנקי שלו מוצלח וכיפי הרבה יותר, מה לעשות, מזה החדש של קולדר, שאמנם לא אמור לספק לנו ממש פאן, אבל נופל הפעם ברוב התחומים האחרים.

קולדר, "Heat" (יבוא, Output)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully