וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ברייקדאנס - אאוט

נטלי דובז'ן

17.7.2005 / 9:48

"ניו יורק רוקדת", העוקב אחר ילדים בפרויקט ריקודים סלוניים, הוא סרט מקסים ומרגש. נטלי דובז'ן פוצחת בוואלס

"ניו יורק רוקדת", סרטה של מרילין אגרלו, הוא סרט תעודה מלבב המשלב כמה מרכיבים אהובים: ניו יורק, ילדים ואופנת הריקודים הסלוניים, שכובשת מחדש את אמריקה בשנים האחרונות, (לראיה "Dancing With The Stars" החליפה השנה את "אמריקן איידול" כתוכנית הריאליטי הנצפית ביותר).

הסרט הדוקומנטרי, הבנוי כמעט כסרט עלילתי הוליוודי (קומפלט עם נרטיב של הגשמת החלום האמריקני), עוקב אחר ילדים המשתתפים בפרויקט מיוחד ללימוד ריקודים סלוניים במדינת נ"י. זהו פרויקט בן 10 שבועות אשר במהלכו ילדי כיתות ה'-ו' לומדים לרקוד טנגו, רומבה, פוקסטרוט וסווינג, ובתום הקורס יכולות הכיתות להירשם לתחרות בין בתי הספר השונים בניסיון לזכות בגביע. "ניו יורק רוקדת" מתמקד בשלוש כיתות בבתי ספר שונים ומלווה אותן החל מהצעדים המהוססים הראשונים ועד לגמר הנוצץ.

למרות שהוא מתרחש אך ורק בניו יורק, אין בסרט התעסקות של ממש במדינה: הוא אינו נראה כסרטון לקידום התיירות או כמו סרט של וודי אלן, אך גם לא עוסק בהשפעות האחד עשר בספטמבר. כמו כן, הסרט נוגע, אך לא מטפל לעומק, בבעיית העוני והבדלי המעמדות שבין בתי הספר השונים במדינה. הוא אמנם עוקב אחר בתי הספר הבעייתיים יותר (בפרט בבית הספר P.S.115 בו לומדים בעיקר מהגרים דומיניקנים) ולא, למשל, אחר בית הספר העשיר שזכה בגביע שנה לפני, אך אין בו קריאה אמיתית לשינוי, והפתרון המתבקש מהסרט, כיאה לנרטיב הוליוודי, מעדיף שינוי פרטי דרך יוזמות חינוך קטנות על פני שינוי חברתי פוליטי גורף. משהו בסגנון "אין מה לעשות עם עוני ומעמדות, אבל הם תמיד יכולים לרקוד את דרכם לישועה". ייתכן כי מסר זה לא נובע מבחירה מודעת של הבימאית, אלא באמת מחוסר היכולת להאמין שייתכן שינוי אמיתי.

כשם שהסרט אינו פוליטי הוא גם לא באמת עוסק בתחרות ריקודים. הסיפור האמיתי הם הילדים, תהליך ההתבגרות שלהם, תקוותיהם, שאיפותיהם ויחסם אל המין השני. אגרלו טורחת להתעכב על כל ילד ומשרטטת בפנינו את דמותו ואת הטיפוס שבוודאי יגדל להיות, ומתקשרת עם גיבוריה בגובה העיניים (ממש כך, שכן המצלמה מוצבת בגובה המותניים).

במקביל, התעלמות מצדדים פחות סימפטיים או חריגים נשמרת בעקביות לאורכו של הסרט. אין בסרט כל זכר לבריונות ולילדים השמים ללעג אחרים שאינם מצליחים לרקוד, והאפשרות של ילד בעל זהות מינית "אלטרנטיבית" נרמזת בלבד. בחירות אלו המשרתות את מטרתה של הבמאית ועוזרות לה להתמקד ברגעים קטנים ומדויקים של אנושיות. התסכולים, המבוכה והבלבול שהילדים חשים תוך כדי לימוד הריקוד הם כאמת מזוקקת לצופה ומספקים כמה מהרגעים היפים והמרגשים ביותר בסרט. כשהקהל צוחק מהסרט, והוא אכן גועה בצחוק, זה לא נובע מעמדת התנשאות כי אם מהזדהות חזקה. אז אולי הסרט חסר אמירה חברתית נוקבת, אך היעדר היומרה ופשטות הסיפור עובדים לטובתו ויוצרים את אחד הסרטים המקסימים ומשובבי הנפש שנראה מזה זמן רב. השילוב של ילדים מבריקים, ריקודים סלוניים ומוזיקה מקפיצה גורם גם לאחרון הציניקנים לצאת מהקולנוע בצעד קליל ובקריאת "Everybody dance now!".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully