מכה שלא כתובה בתורה

אין ספק, ערוץ ביפ הוא מאגניב. אחרי "הרצועה" ו"רנו פסקאל" הוא הוכיח שהוא מחובר לצעירים, משוחרר מעכבות, אומר מה שהוא רוצה ולא שם זין על אף אחד. אבל מתי הופכת המאגניבות לגזענות? מתי ההתיילדות הופכת לחוסר אחריות מקומם? "מכת מדינה" הצליחה בקלילות לשבור אתמול את שיאי הערוץ, עם אטימות טוטלית לגבי ההשפעה של הטלוויזיה על צופיה, עם המסר משובב הנפש "אלימות זה כיף, בייחוד אם זה כלפי מישהו בחברה שאתם לא סובלים. אה, ואל תעשו את זה בבית".

קשה להגדיר את המילה "סאטירה", אבל אין ספק שקריטריון אחד חשוב צריך להישמר: הקהל בבית חייב להבין שמדובר בבדיחה. בדיחה בעלת משמעות אולי, אבל בשום אופן לא תיעוד מדויק של המציאות. לכאורה, מה הבעיה? WWF כבר עשו את זה קודם. לוקחים שני בריונים שמתמחים במכות מזויפות, שמים בפיהם כמה משפטים מאיימים עד כדי גיחוך ומשחררים אותם לחופשי בזירת היאבקות, שם הם מכים זה את זה עד שמישהו מהם עושה קולות של עילפון והקרב נגמר. אבי נוסבאום ואורי חיזקיה הם מנחי הגרסה הישראלית, והקונספט חדשני: על המתאבקים הסימפטיים מולבשות דמויות שמוכרות עד כאב מההוויה הישראלית – שב"כניק, מתנחל, חייל, שאהיד – ואלו מונחות בזירה כדי שיאיימו קצת ואז ילכו מכות.

גם אם מניחים שמבוגרים מבינים שזו בדיחה, אי אפשר להתעלם מכך שילדים רבים צופים בערוץ, ושבשעה עשר בלילה לא כולם ישנים במיטה עם הדובון אחרי שיר ערש. מחקר ישראלי על הנושא כבר הוכיח שילדים בלי נטייה לאלימות שצפו ב-WWF התחילו להרביץ זה לזה בבית הספר. אלימות בטלוויזיה לא פורקת מתחים, היא גורמת לילדים לרצות לחקות אותה. העניין מסתבך כשלא מדובר בבריונים עם תלבושות מצחיקות שמדברים אנגלית. כשמתאבק עולה לבמה עם כיפה ודגל כתום קשה לחשוב עליו כעל ספורטאי שמקבל תשלום, בייחוד אם אתה צעיר שרואה אנשים דומים לו בצמתים ובחדשות. ואם השאהיד נכנס לזירה עם חגורת נפץ ודוברו מאיים על היהודים במוות, והשב"כניק אומר "אתה זוכר מה אומרים על ערבי טוב? אני אהפוך אותך לערבי מצוין", זה ממש לא מצחיק.

העניין הטיפשי הוא שממש אין צורך בתוכנית כדי לראות אלימות בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אלימות בין חיילים למתנחלים יש בין כה וכה בחדשות, כמו גם בין מורים לתלמידים ובין ימנים לשמאלנים. סאטירה מוצלחת הייתה מראה את התופעה בכל כיעורה וגם גורמת לנו לצחוק קצת. "מכת מדינה" מנסה לצחוק, אבל לוקחת את העניינים רחוק מדי, הרחק מעבר לגבול הטעם הטוב, גבול שתוכניות המקור בביפ גם ככה לא זוכרות איך הוא נראה. תיאור של השב"כניק כמי שהפיל בנוק-אאוט 18 ילדים פלסטינים מתחת לגיל 8, ובעל ממוצע של 3 אזיקונים ו-1.5 מטר פלנלית פר ערבי, כמו גם המתנחל שמכה את החייל עם הדגל הכתום, היה מצחיק ב"ארץ נהדרת". ב"מכת מדינה" הם מקבלים ממד אמיתי ומבהיל.

מדי פעם עולות בדיחות שבקונטקסט אחר היו נחשבות לסאטירה, אפילו מצחיקה. אבל אלו חולפות במהירות מעל הראש כשמיד לאחר מכן מתנחל וחייל מטיחים זה את זה בחבלים של הזירה. גם מבוגרים שמבינים שהעניין לא אמיתי יקוו שהמתאבק שמייצג אותם ינצח. כשנוסבאום אומר על הקרב בין השאהיד לחייל "אני לא מרגיש צורך להישאר אובייקטיבי" הוא אומר את הדבר הטבעי לכל יהודי ישראלי, אבל מוציא את אלמנט הבדיחה ומשאיר את הגזענות, האלימות והשסעים בחברה לאכלס בגפם את התוכנית.

העורך הראשי של ביפ טוען שמטרת התוכנית היא למתן את הקוטביות בעם. הבעיה היא שהנושא קרוב מדי לנפשו של כל ישראלי, לא מוקצן מספיק ועשוי ברשלנות. זה לא מספיק לשלוח את קווין ואן אריק לבקש מהצופים לא לחקות את התוכנית בבית ולקוות לטוב. בינתיים אלו, צעירים או בוגרים, לוקחים צד בזירת ההיאבקות ומעודדים את הצד החביב עליהם להשליך את הצד השני על הרצפה. גם אם הם לא ישחזרו את זה אחר כך בבית, בפעם הבאה שהם יראו את אותו צד שני ברחוב או בטלוויזיה הם לא יחשבו לעצמם "מעניין מה יש לו לומר?". רוב הסיכויים הם שיגידו "כמה חבל שאני לא יכול לזרוק עליו כיסא".