הפליקר של היטלר

הפוטנציאל הגלום בסרט "העד האחרון" הוא עצום: מלבד העובדה שהוא עוסק במי ששירת כשומר אישי וכטלפונאי של היטלר, ואשר זכה לבלות את הימים האחרונים של היטלר עמו בבונקר, הרי שהוא גם היה בעל חוש היסטורי מפותח (ונטייה קלה למציצנות) וטרח לתעד בתמונות את הצמרת הנאצית ואת חבריו ליחידה. לפתיחה הטעונה הזו מצטרפות בתו, אשר לה שורשים יהודיים סוציאליסטיים מהם הוא מתעקש להתעלם, ועוזרת הבית שלו, אשר מתחבטת לאור ההיכרות עמו בשאלות "קשות להכרעה" כמו הכחשת שואה. כך, כמעט כל אספקט בוער הנוגע לשואה היה יכול לקבל זווית מרתקת: דמותו של היטלר, יצירת ההיסטוריה באמצעות ידיים פרטיות, התמודדות החיילים הנאצים עם עברם, יחסי החיילים הנאצים עם ילדיהם – כטוב בעיניכם. למרבה הצער הסרט מנסה לטפל בכל הנושאים האלו, יורה לכל הכיוונים ולא פוגע. תוסיפו לזה את העובדה שגיבור הסרט הוא, לא נעים להגיד, אדם בלתי נגיש לחלוטין וגם קצת משעמם, ונשארתם עם סרט אנמי ודל, שהשאלה המרכזית שהוא מעלה היא "מה ניסו להגיד לנו בשעה האחרונה, ולמה?!?".

גיבור הסרט זוכה להתעניינות תמידית עצומה: מדי יום הוא מקבל מכתבים, מבקרים ובקשות לתמונות חתומות, וכמובן שאי אפשר לשכוח את העובדה שעשו עליו סרט בישראל. אלא שהסיבה היחידה להתעניינות העצומה בו הוא מעמדו הייחודי ומלבדו אין לו יותר מדי מה להציע לנו: ההבטחה לעדויות ממקור ראשון מתבררות כאנקדוטות שוליות וחסרות עניין מהבונקר שלא ברור מדוע הן זוכות להתייחסות. התמונות שצילם, שיש להן ערך היסטורי עצום ללא ספק, מוצגות בסרט כפפראצ'י מתרפס להיטלר ופמלייתו. עולות על הכל דעותיו של האיש שבאופן מפתיע כמו מים בים מסתכמות לכדי הנקודות הבאות: א. זה ממש לא היה ככה. ב. אני לא ידעתי מכלום. ג. אני רק מילאתי פקודות. בגלל מעמדו יכול "העד האחרון" גם לספר לנו עד כמה היטלר היה בוס נחמד. הצופה המצפה לאיזה גילוי מרעיש יצטרך להסתפק בסיפור על התפוחים שדודתו שלחה להיטלר או במספר הטלפון האישי של היטלר בבונקר. ולמה בעצם יכולנו לצפות מאיש שעד מהרה מתגלה כלא יותר מג'ובניק חטטן עם מצלמה בזמן הנכון; חייל נאצי פשוט מן הפשוטים שתפקידו הסתכם בשמירה על הבונקר ומענה לטלפונים. מי שמחפש ערך מוסף אצל בעלי תפקידים כאלו יתאכזב.

את מה שכה חסר בדמותו של האיש עצמו מחפשת יוצרת הסרט אצל עוזרת הבית שלו ואצל בתו. העוזרת שלו משתכנעת מהעדויות של אותו "מקור ראשון" לגבי דמותו של היטלרץ לדבריה, הן גורמות לה לפקפק ב"שטויות שלימדו אותה בבית ספר". ובאמת, מה יכול להיות יותר מסעיר מגרמניה, שלא עושה רושם אינטליגנטי מי יודע מה, אשר מעדיפה לחשוב שהזוועה לא הייתה נוראה כל כך? כמה סרטים אשר עסקו בכך כבר עשו? המפלט האחרון הוא בתו, אשר מהווה את הנקודה החיובית היחידה בסרט, ואכן מעלה את השאלות המטרידות להן ציפינו: היא מספרת למצלמה כיצד היא מתמודדת עם עברו של אביה, מה היא חושבת על הדרך בה בחר להתעלם מחלקים במציאות אשר אינם נוחים לו, ומה דעתה על ההתייחסות החדשה לאופיו הנוח של היטלר. לאור זאת כל כך מצער שבנסיון כושל לענות על כל השאלות בבת אחת, תשובותיה צומצמו לשורות קצרות אשר לא מותירות הד שנייה אחרי שהן נורות מפיה, והחלק המעניין היחיד בסרט הולך עד מהרה לאיבוד. העריכה המשונה, אם להשתמש במילה עדינה, הורסת את השביל היחיד אשר יכול היה להוביל לאמירה מוצקה ורלוונטית.

כאפשרות אחרונה ליצור סוג של דרמה הוחלט ללוות קטעים מסוימים במוזיקה מלנכולית ותיאטרלית, אך הפסקול המלווה את הסרט גורם יותר נזק מאשר תועלת ויותר מכל מעיד בדיוק על מה שנעשה: נסיון מלאכותי ליצור מתח במקום בו הוא חסר. כך, אמירות אשר היו יכולות להוות נקודת הכרעה בסרט, כמו הגילוי על יהודיותה של אשתו של גיבור הסרט, הופכות לטרגדיה מעושה כשמלודיה יבבנית אשר אינה תואמת את הסיטואציה נשמעת פתאום ברקע.

ברור למה עשו על האיש הזה סרט – לא בגלל הסיפור הגלום בו, או דמותו יוצאת הדופן, אלא אך ורק בגלל שהוא קוריוז, וזה פשוט לא מספיק. לא כל טלפונאי זוטר בעל עמדה יוצאת דופן בצבא הנאצי ראוי שיעשו עליו סרט. לו היו מבינים זאת יוצרי הסרט בזמן הם היו יכולים להסיט את מרכז הכובד של הסרט לכיוון בתו, אז אולי הם היו יכולים להימנע מאמצעים זולים של מוזיקה ועריכה כדי ליצור יש מאין, ואולי היה נוצר סרט מכובד. למרבה הצער, במתכונת הנוכחית הסרט נותר הבטחה שלא מומשה, והאמת הגדולה שהפרסומים לסרט הבטיחו לחשוף תחכה לעבודה רצינית יותר.

* "העד האחרון" הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים וביום שבת האחרון בערוץ 8