פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מ.ק. גאנדהי, "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת"

      חתונה בגיל 13, אבא שהתחתן 4 פעמים ואמא קדושה. זאת ועוד בפתיחה הכנה של האוטוביוגרפיה מאת מהאטמה גנדהי

      1. לידה והורים

      או?ט?מ?צ?'נ?ד גנדהי, המכונה או?ט?ה גנדהי, סבי, היה כנראה איש עקרונות. תככים מדיניים אילצו אותו לעזוב את פ?ו?ר?ב??נ?ד?ר, שבה שימש דיו?אן, ולבקש מקלט בג'ו?נ?ג?ד?ה?. שם הצדיע לנ?וואב? בידו השמאלית. מישהו שהבחין בחוסר הנימוס המופגן ביקש הסבר, ונענה כך: "ידי הימנית כבר מובטחת לפורבנדר."

      אוטה גנדהי נישא פעם שנייה לאחר שאיבד את אשתו הראשונה. אשתו הראשונה ילדה לו ארבעה בנים, ואשתו השנייה - שניים. אני חושב שבילדותי מעולם לא חשתי או ידעתי שכל בניו של אוטה גנדהי אינם בניה של אותה א?ם. החמישי מבין ששת האחים הללו היה ק?ר?מ?צ?'נ?ד גנדהי, המכונה ק?ב??ה גנדהי, והשישי היה טו?ל?סיד?אס גנדהי. שני אחים אלה שימשו ראשי ממשלה בפורבנדר, בזה אחר זה. קבה גנדהי היה אבי. קבה גנדהי נישא ארבע פעמים ברצף, בכל פעם לאחר שמתה אשתו. אשתו האחרונה, פ?ו?ט?ליב??י, ילדה לו בת ושלושה בנים, ואני בן הזקונים.

      אבי אהב את השבט שלו, היה נאמן, אמיץ ונדיב, אך קצר רוח. נאמנותו למדינה היתה מן המפורסמות. נציג של השלטון הבריטי דיבר בצורה פוגעת על הט?ה?אקו?ר סאה?ב? של ראג?'קו?ט, האדון שלו, והוא יצא להגנתו והגיב על העלבון. הנציג כעס וביקש מקבה גנדהי להתנצל. הוא סירב, ולכן הוחזק במעצר במשך כמה שעות. אולם כשהבין הנציג שקבה גנדהי נחוש בדעתו, הורה לשחררו?.

      לאבי לא היתה מעולם שאיפה לצבור עושר, והוא השאיר לנו נכסים מועטים.

      לא היתה לו שום השכלה, למעט השכלה שמניסיון. לכל היותר אפשר להניח שלמד עד כיתה ה' במערכת החינוך הגו?ג?'ר?טית. הוא היה חף מכל ידע בהיסטוריה או גיאוגרפיה, אך הניסיון העשיר שלו בסוגיות מעשיות עמד לו כשניגש לפתור את הבעיות הסבוכות ביותר, ולנהל מאות בני-אדם. הוא זכה למעט מאוד חינוך דתי, אך רכש אותה תרבות דתית שרוכשים הינדואים רבים בביקורים תדירים במקדשים ובהאזנה לדרשות דתיות. בימיו האחרונים החל לקרוא את הגיט?ה בעידודו של חבר משפחה ב??ר?ה?מין, ונהג לשנן מדי יום בקול רם כמה פסוקים במסגרת עבודת האל.

      הרושם הבולט שהותירה אמי בזיכרוני הוא של קדו?שה. היא היתה דתית מאוד. היא לא היתה מעלה על דעתה לסעוד את ארוחותיה לפני התפילות היומיות, וביקור בה?ו?לי – מקדש ו?יש?נ?ווי – היה אחת המטלות היומיות שלה. ככל שזיכרוני מסוגל להרחיק אל העבר, איני זוכר אפילו פעם אחת שהחמיצה את הצ?'טו?ר?מאס. היא נהגה לנדור את הנדרים הקשים ביותר, ולעמוד בהם ללא חת. מחלה לא שימשה תירוץ להקל בהם. אני זוכר שחלתה פעם בזמן שקיימה את נדר הצ?'נ?ד?ר?יאנ?ה, אך היא לא הניחה למחלה לגרום לה להפר אותו. שניים-שלושה צומות ברצף היו בשבילה דבר של מה בכך. ארוחה אחת ביום במהלך צ'טו?ר?מאס היתה לה הרגל. מאחר שהדבר לא השביע את רצונה, צמה פעם במהלך צ'טורמאס יום כן ויום לא, לסירוגין. במהלך צ'טורמאס אח?ר נדרה שלא תאכל כל עוד לא תראה את השמש. בימים אלה נהגנו אנו, הילדים, לעמוד ולהביט בשמים, ממתינים עד שנוכל להודיע לאמנו על הופעת השמש. ידוע לכל כי בשיא העונה הגשומה השמש לעתים קרובות לא תואיל להראות את פניה. ואני זוכר ימים שבהם רצנו אליה להודיעה על הופעתה הפתאומית. היא נהגה לרוץ החוצה כדי לראותה במו עיניה, אך בינתיים כבר נעלמה השמש החמקנית, ובכך מנעה ממנה את ארוחתה. "לא משנה," נהגה לומר ברוח מרוממת, "האל לא רצה שאו?כ?ל היום." ואז פנתה למילוי סבב מטלותיה.

      אמי ניחנה בהיגיון פשוט בריא. היא היתה בקיאה בכל ענייני המדינה, ואנשי חצר המלוכה הוקירו את תבונתה. הייתי מתלווה אליה לעתים קרובות, מנצל את זכויותי כילד, ואני עדיין זוכר דיונים ערים בינה לבין אמו האלמנה של הטהאקור סאהב.

      להורים אלה נולדתי בפורבנדר, הידועה בשמה סו?ד?מ?פ?ו?רי, ב-2 באוקטובר 1869. ילדותי עברה עלי בפורבנדר. אני זוכר ששלחו אותי לבית ספר. התקשיתי בלימוד לוח הכפל. העובדה שאיני זוכר שום דבר נוסף מאותם ימים, למעט שלמדתי ביחד עם בנים אחרים לכנות את מורינו במיני שמות, מצביעה ללא ספק על כך שבינתי היתה עצלה, וזיכרוני חלש.

      2. ילדות

      הייתי בערך בן שבע כשאבי עזב את פורבנדר ועבר לראג'קוט, שם התמנה לבית הדין הראג'ס?ט?ה?ני. בראג'קוט ש?מו אותי בבית ספר יסודי, וימים אלה זכורים לי היטב, לרבות שמות המורים שלימדוני ותכונות מיוחדות אחרות שלהם. כמו בפורבנדר, גם כאן, אין משהו מסוים לציינו לגבי לימודי. לכל היותר הייתי תלמיד בינוני. מבית הספר הזה עברתי אל בית הספר הפרברי, וכשמלאו לי שתים-עשרה שנה עברתי לתיכון. איני זוכר שאי-פעם אמרתי דבר שקר למורי או לחברי לכיתה במהלך תקופה קצרה זו. הייתי ביישן מאוד ונמנעתי מחברה. ספרי ושיעורי היו בני לווייתי היחידים. להגיע לבית הספר בדיוק בזמן ולרוץ חזרה הביתה ברגע שמסתיים בית הספר – זה היה מנהגי יומיום. רצתי חזרה פשוטו כמשמעו, מפני שלא יכולתי לסבול דיבור עם מישהו. גם חששתי שמא מישהו ילעג לי.

      מקרה אחד שאירע במהלך בחינה בשנה הראשונה שלי בתיכון ראוי שאתעכב עליו. מר גיל?ס, המפקח החינוכי, הגיע לביקורת. הוא נתן לנו לכתוב חמש מילים כתרגיל באיות. אחת המילים היתה 'kettle' [קומקום]. שגיתי באיותה. המורה ניסה למשוך את תשומת לבי בחוד המגף שלו, אך אני לא הסטתי את מבטי. לא עלה בדעתי שהוא רוצה שאעתיק את האיות מהלוח של שכני, כי חשבתי שהמורה שם כדי לפקח עלינו לבל נעתיק. התוצאה היתה שכל הבנים, חוץ ממני, דייקו באיות של כל המילים. רק אני התגליתי כטיפש. אחר-כך ניסה המורה להוכיח אותי על טיפשותי, אך לשווא. מעולם לא הצלחתי ללמוד את אמנות ה"העתקה".

      אף על פי כן, מקרה זה לא הפחית במאומה מהכבוד שרחשתי למורי. הייתי מטבעי עיוור לפגמים של מבוגרים. מאוחר יותר התוודעתי לפגמים רבים אחרים של מורה זה, אך יחסי אליו נותר כשהיה. מאחר שלמדתי לבצע את הוראותיהם של מבוגרים, ולא לבחון את פעולותיהם.

      שני מקרים נוספים השייכים לאותה תקופה נחרתו בזיכרוני לעד. ככלל לא אהבתי לקרוא שום דבר מעבר לספרי בית הספר. את השיעורים נאלצתי להכין מדי יום, מפני ששנאתי את המטלות שהטיל עלי מורי באותה מידה ששנאתי לרמות אותו. לפיכך הייתי מכין את שיעורי הבית, אך לעתים קרובות עשיתי זאת בחוסר תשומת לב. ומאחר שאפילו שיעורי הבית לא נעשו כראוי, כמובן לא באה בחשבון שום קריאה נוספת. אך איכשהו נפל מבטי על ספר שקנה אבי. זה היה ש?ר?או?ונ?ה פ?יט?ריב??ה?ק?טי נאט?ק (מחזה על מסירותו של שראוונה להוריו). קראתי אותו בעניין רב. באותו זמן בערך הגיע לביתנו שחקן נודד. באחת התמונות שהראו לי נראה שראוונה נושא את הוריו העיוורים על כתפיו, בעזרת מ?תלים, במסגרת עלייה לרגל. הספר והתמונה הותירו בי רושם בל יימחה. "הרי לך מופת להעתיקו," אמרתי לעצמי. קינתם מלאת היגון של ההורים על מותו של שראוונה עודנה רעננה בזיכרוני. הלחן ממיס הלב ריגש אותי עמוקות, וניגנתי אותו בקונצרטינה שקנה לי אבי.
      מקרה דומה שקשור במחזה אחר. בערך באותו זמן קיבלתי מאבי רשות לצפות במחזה בביצוע קבוצה דרמטית כלשהי. מחזה זה – ה?ריש?צ?'נ?ד?ר?ה – שבה את לבי. לא נלאיתי מצפייה בו. אבל כמה פעמים ירשו לי ללכת? הייתי אחוז בו והצגתי לעצמי את הרישצ'נדרה פעמים אינספור. "למה שלא כולם יהיו ישרים כהרישצ'נדרה?" שאלתי את עצמי יומם וליל. הדבקות באמת והעמידה בניסיונות הקשים שעמד בהם הרישצ'נדרה היו לי אידיאל שמילא אותי השראה. אני האמנתי, פשוטו כמשמעו, בסיפורו של הרישצ'נדרה. עצם המחשבה עליו גרמה לי לעתים קרובות לפרוץ בבכי. ההיגיון הישר מורה לי היום שהרישצ'נדרה איננו דמות היסטורית. אף על פי כן, הן הרישצ'נדרה והן שראוונה הם בשבילי דמויות מציאותיות, ובטוחני שאתרגש היום כמו פעם אם אשוב ואקרא את המחזות הללו.

      3. נישוא?י ילדים

      ככל שמייחל אני להיות פטור מכתיבת הפרק הזה, אני יודע שבמהלך סיפורי עוד אדרש לבלוע שיקויים מרים רבים שכאלה. ואיני יכול לנהוג אחרת, אם אני טוען שאני חסיד האמת. חובה כאובה היא לי לספר כאן על נישואי בגיל שלוש-עשרה. בעודי חושב על נישואי שלי ומביט בצעירים בני אותו הגיל שתחת חסותי, אני נוטה לרחם על עצמי ולברך אותם על שנחסכה מהם מנת חלקי. איני מוצא שום טיעון מוסרי התומך בנישואים מוקדמים מופרכים עד כדי כך.

      אל יטעה הקורא: חותנתי, ולא רק התארסתי. בקאטהי?ווד יש שני טקסים נבדלים – אירוסין ונישואין. אירוסין הם הבטחה מראש, מצד הורי הילד והורי הילדה להשיאם, ואפשר להפר אותה. מותו של הילד אינו הופך את הנערה לאלמנה. זהו הסכם בין ההורים בלבד, ולילדים אין שום קשר אליו. לעתים קרובות אפילו לא מיידעים אותם עליו. אני אורסתי כנראה שלוש פעמים, אך ללא ידיעתי. סיפרו לי ששתי בנות שנבחרו בשבילי מתו זו אחר זו, ולכן אני מסיק שאורסתי שלוש פעמים. בכל זאת יש לי זיכרון קלוש שהסכם האירוסין השלישי נעשה כשהייתי בן שבע, אלא שאיני זוכר שסיפרו לי על כך. בפרק זה אני מספר על נישואי, שאותם אני זוכר בבירור.

      ראוי לזכור שהיינו שלושה אחים. הראשון כבר היה נשוי. הזקנים החליטו לחתן את אחי השני, שהיה מבוגר ממני בשנתיים שלוש, את אחד מבני דודנו, שהיה מבוגר ממני בשנה, ואותי – כולנו ביחד. להחלטה זו לא קדמה שום מחשבה על רווחתנו, ופחות מכך על משאלותינו. זו היתה רק שאלה של נוחות או תועלת כלכלית.

      נישואין בין הינדואים אינם עניין של מה בכך. הורי הכלה והורי החתן מביאים עצמם לעתים קרובות לידי התרוששות. הם מ?כלים את אמצעיהם, הם מבזבזים את זמנם. ההכנות נמשכות חודשים – בתפירת בגדים והכנת עיטורים, ובגיוס התקציב לסעודות. כל אחד מנסה להתעלות על זולתו בכמות ובמגוון של המנות שיוכנו. נשים, בין שיש להן קול נאה ובין שלא, שרות עד כדי הצטרדות, ואפילו נעשות חולות, ומפריעות את מנוחת שכניהן. והשכנים מצדם משלימים עם כל המהומה וההמולה, עם כל הלכלוך והטינופת שמשתיירים לאחר הסעודות, שהרי הם יודעים כי יום יבוא והם ינהגו באותו אופן.

      מוטב, כך חשבו הזקנים שלי, לגמור עם כל הטרחה הזאת בפעם אחת. פחות הוצאות, ויותר הצלחה. שהרי קל לבזבז את הכסף בחופשיות, אם מוציאים אותו רק פעם אחת, במקום שלוש פעמים. אבי ודודי היו שניהם זקנים, ואנו היינו הילדים האחרונים שהיה עליהם להשיא. סביר להניח שהם רצו להעניק לעצמם את ההנאה הגדולה האחרונה בחייהם. בהינתן כל השיקולים הללו הוחלט על חתונה משולשת, וכמו שכבר אמרתי, ההכנות נמשכו חודשים.

      רק באמצעות ההכנו?ת האלה קיבלנו התרעה לאירוע הממשמש ובא. איני חושב שהיתה לו משמעות כלשהי בעיני, חוץ מהציפייה לבגדים יפים, לנגינת תופים, לתהלוכות חתונה, לארוחות מפוארות ולילדה זרה לשחק איתה. תאוות הבשרים הגיעה מאוחר יותר. אני מבקש להסיט את הווילון על בושתי, למעט כמה פרטים שראוי לציין. אגיע אליהם בהמשך, אך אפילו הם אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון המרכזי שמדריך אותי בכתיבת סיפור זה.

      אם כן, אחי ואני נלקחנו מראג'קוט לפורבנדר. יש כמה פרטים משעשעים מן ההכנות לדרמה הסופית – לדוגמא, מריחת גופנו במשחת כורכום – אך עלי להשמיטם. אבי היה דיואן ואף על פי כן משרת, ויותר מכך, מפני שאהד את הטהאקור סאהב. עד הרגע האחרון לא הניח לו הטהאקור סאהב לנסוע. וכשהרשה לו, הורה שיישאו את אבי בקרונית מיוחדת, מה שקיצר את הנסיעה ביומיים. אך הגורל רצה אחרת. אבי עשה את הדרך בשלושה ימים, אך הקרונית התמוטטה בקטע הדרך האחרון, והוא נפצע בצורה חמורה. הוא הגיע חבוש כולו. הוא, וגם אנחנו, כמעט איבדנו את העניין באירוע, אך היה עלינו לקיים את הטקס. והרי כיצד אפשר לשנות את מועדי החתונה? בכל אופן, צערי על פציעת אבי נשכח מלבי בגלל הנאה ילדותית מהחתונה.

      הייתי מסור להורי. אך לא פחות מכך הייתי מסור לתאוו?ת שאוחזות בגוף. הייתי עתיד ללמוד שיהיה עלי להקריב את כל האושר והעונג בהתמסרות להורי. ובכל זאת, כמו להענישני על תאוותי לתענוגות, אירעה תקרית,המכאיבה לי מאז בהיזכרי בה, ועל אודותיה אספר בהמשך. נישקולאננד שר: "התכחשות לחפצים ללא התכחשות לתאוו?ת חייה קצרים, ולא משנה עד כמה תתאמץ." בכל פעם שאני שר או שומע את השיר הזה, שוצפת תקרית סוררת ומרה זו את זיכרוני וממלאת אותי כלימה ובושה.

      אבי התעלם בגבורה מפציעותיו ומילא את תפקידו במלואו בחתונה. אם אני מקדיש לך מחשבה אני יכול לשחזר בעיני רוחי אפילו כעת את המקומות שבהם ישב כשעבר על כל שלבי הטקס. אז לא העליתי על דעתי שבאחד הימים אבקר את אבי בחומרה על שום שחיתן אותי בילדותי. כל מה שאירע באותו יום נראה לי נכון וראוי ומהנה. גם אני עצמי הייתי להוט להתחתן. ומאחר שכל מה שעשה אבי אז היה מעבר לכל ביקורת בעיני, זיכרון הדברים הללו רענן בראשי. אני יכול לתאר בעיני רוחי אפילו היום כיצד ישבנו על במת החתונה שלנו, כיצד ביצענו את הס?פ??ט?פ?אדי, כיצד אנחנו, החתן והכלה שנישאו זה עתה, שמנו זה בפי זה את הק?נ?ס?ר המתוק, וכיצד התחלנו לחיות ביחד. הו! הלילה הראשון ההוא. שני ילדים תמימים מושלכים ללא שום ידיעה אל אוקיינוס החיים. אשתו של אחי הדריכה אותי ביסודיות באשר להתנהגותי בלילה הראשון. איני יודע מי הדריך את אשתי. מעולם לא שאלתיה על כך, ואיני מתכוון לשאול אותה כעת. הקורא יכול להיות סמוך ובטוח, שהיינו עצבניים מאוד לקראת פגישתנו פנים אל פנים. לבטח היינו מבוישים יתר על המידה. איך הייתי אמור לדבר איתה, ומה היה עלי להגיד? ההדרכה לא ממש הועילה לי. אך למעשה אין צורך בשום הדרכה בעניינים שכאלה. רשמיה של הלידה בחיים הקודמים חזקים דיים, וההדרכה מיותרת. אט אט למדנו להכיר זה את זה, ולשוחח בחופשיות. היינו באותו גיל, אך חיש קל לקחתי על עצמי סמכות של בעל.

      הערות וביאורים

      פורבנדר היא עיר ומחוז בחוף המערבי של ס?או?ר?ש?ט?ר?ה, גוג'רט, לחופי הים הערבי, שבמערב הודו; דיואן – מזכיר מדינה. ג'ו?נ?ג?ד?ה? - נסיכות בחצי האי קאטהי?וואר שבמערב גוג'רט, מערב הודו.

      נוואב: מושל.

      טהאקור – מושל; סאהב – תואר כבוד.

      גוג'רט הוא חבל ארץ בהודו (כיום מדינה בפדרציה ההודית), ששגורה בו השפה הגוג'רטית.

      הגיטה היא ב??ה?ג?ו?דגיט?ה, "שיר לאל המבורך", דיאלוג בין הלוחם א?ר?ג'ו?נ?ה ובין ר?כ??בו האל קרישנה, ספר יסודי בדת ההינדו?; ברהמין –בן ק?ס?ט?ת כוהני הדת.

      וישנווה/וישנווי – קשור לאל ההינדואי וישנו?, לאחת מהתגלמויותיו או לאלים הקשורים בו ולסגידה להם.

      "תקופה בת ארבעה חודשים" - נדר צום וחצי-צום במהלך ארבעת החודשים הגשומים בשנה.

      נדר הצ'נדריאנה: צום שבמהלכו גדלה וקטנה כמות האוכל בהתאם להתמלאות ולהתחסרות הירח.

      שראוונה, פרוש צעיר, היה מסור ביותר להוריו העיוורים ונשא אותם בערסל בעלייה לרגל. בדרכו נו?רה בשוגג מחצו של המלך ד?ש?ר?ט?ה?, אביו של האל ראמ?ה.

      הרישצ'נדרה: לפי האפוסים ההינדואיים, הרישצ'נדרה היה מלך מהשושלת הסולארית. הוא נודע בחירותו, ביושרו ובדבקותו ב??אמת. החכם המהולל ויש?ו?ומיט?ר?ה החליט לבחון את המלך והעמידו? במבחנים קשים מאוד, ובין השאר כפה עליו להוציא את אשתו להורג כמכשפה. ואולם, המלך עמד במבחן באומץ ובכנות מופתיים.

      ספטפאדי – שבעה צעדים שצועדים החתן והכלה ההינדואיים ובמהלכם הם משמיעים הבטחות לנאמנות ומסירות הדדיות. לאחר הספטפאדי אי-אפשר להתיר את ברית הנישואין

      קנסר – עיסת חיטה שאוכלים בני הזוג זה מידי זה לאחר השלמת טקס הנישואין.

      "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת", מ.ק גנדהי, תרגום: ינץ לוי (הוצאת אסיה)