זה עומד בפתח הדלת על מרפסת לבנה בין עצים ירוקים וצמחים מטפסים. הרגליים כחושות, הבטן כמעט קעורה, מעל הצוואר הדק כשל תרנגול הודו, מתנוססות לחיים מתוחות עד כאב, עיניים שנמשכות באופן מעט לא טבעי לעבר הגבות, עור בוהק בצורה מוזרה ואף תמוה שפורץ מתוך הפנים המשוכות אחורה. האם זה מוזלמן שהצליח להשתחל אל הפרברים האמריקאיים? האם זו בובת שעווה שנגנבה מחלון ראווה? לא, זו סוזן מאייר מ"עקרות בית נואשות", שבגילומה של טרי האטצ'ר, בת 42 ואחרי מספר תואם של ניתוחים, נראית יותר דומה למייקל ג'קסון מאשר לאם גרושה לילדה בת 15 בעשור הרביעי או חמישי לחייה.
לאחר שיעברו עוד כמה עונות, כשההתלהבות תדעך מעט וישככו הוויכוחים לגבי איכויותיה ההפכפכות של "עקרות בית נואשות", ייתכן מאוד כי הסדרה תיזכר בעיקר בשל הצגתה של גלריית נשים שאינן מסוגלות להתמודד עם גילן האמיתי, עם אובדן נעוריהן והשתנות גופן. מניקולט שרידן (אידי בריט) שנראית כערפד מיובש וכלה במרשה קרוס, שעצמות לחייה כבר אינן עשויות מסידן, התוצאה מפלצתית. אולי "עקרות בית נואשות" היא באמת סדרה שחושפת את חייהן הריקים והקשים של נשים בתוך החלום האמריקאי ואפשר שהיא מפרקת מבפנים תפישה של בורגנות, אך האמת העגומה הנחשפת לאורך כל הסדרה היא אובססיית הנעורים המכלה את הנשים הללו והחוקים האימתניים הקובעים כיצד הן אמורות להיראות. אין פלא אם כן, שלמעט גבריאל סוליס, אותה משחקת אווה לונגוריה בת ה-30, הסדרה מציגה לראווה בעיקר חבורת פוחלצות מנותחות ואומללות הכמשות וקמלות בתוך גופן המתוחזק בצורה כה מלאכותית ועצובה.
ג'ק המרוטש
הסגידה לנעורים אינה תופעה של המאה ה-21. לאורך קיומה של התרבות האנושית באין ספור הקשרים שונים, משמעויות רבות ומנוגדות לעיתים והשקפות מגוונות, הוצבו הנעורים, לטוב או לרע, כתקופת מפתח שחשיבותם בחיי האדם גדולה לאין ערוך. החל בקשרים הומו-אירוטיים ביוון העתיקה דרך אהבת העלומים השייקספירית של רומיאו ויוליה וכלה ברומן החניכה שהחל להתגבש במאה ה-18 והותיר חותמו הרבה אחריה, הוצבו הנעורים פעמים רבות כתקופת צמיחה והתפתחות ייחודית בה האדם עוד פתוח להשפעות, שינויים וריגושים והאופי נבנה ומתעצב לקראת תבניתו הבוגרת והבשלה. אך בעוד ברומנים כשל גתה, מאן, וויילד ואפילו נאבוקוב, מופיעים הנעורים במלוא תפארתם החמקמקה והחולפת, הרי שבמאה ה-21, הנשלטת במדיה ויזואליים וחודרניים הנתמכים בהתקדמות מטאורית של הפלסטיקה, הסגידה לתקופת הנעורים מקבלת ביטוי גרפי ומפלצתי בגופן ובגופם המרוטשים, המנותחים והמעוותים של אלי התרבות החדשים - כוכבי קולנוע, טלוויזיה, דוגמנים או סתם סלבריטאי אינסטנט לעת מצוא.
עקרות הבית הנואשות אינן לבדן. ג'ואן קולינס בראיון, דמי מור ב"מלאכיות של צ'רלי" או אפילו סמל הגבריות הקלאסית, קלינט איסטווד, בטקס האוסקר האחרון וגם רינה שיושבת בכיכר המדינה, פרצופי האנשים נהפכים למסיכות משופצות, מנותחות ומוזרקות בוטוקס לעייפה. לא צריך להביא כדוגמה תוכניות זוועה מזן "הברבור" ו"אני רוצה פנים מפורסמות" או "ניפ / טאק" שמעלה על נס את תרבות הניתוחים הפלסטיים, כדי להבין שאותו ניסיון כפייתי להילחם בזמן כבר נהפך לאופנה נפוצה. כל מה שצריך לעשות זה להעיף מבט במסעדות, בבתי הקפה או בחדרי ההמתנה המלאים של רונית רפאל, אמריקן לייזר, מרפאות אריאל ושלל מוסכי השיפוץ הנפתחים כל שנייה במכון הקוסמטיקה הקרוב לביתך.
למרבה הצער, לא ניתן להילחם באופן שלם ומוצלח במהלכו של הזמן, בבחירותיו האקראיות של הטבע ובפגעי הגוף. מבעד לעור המשויף במלאכותיות, לשפתיים הנפוחות כאבוב ולעפעפיים המורמות באכזריות, מבצבצות העיניים המשקפות את הגיל האמיתי. גם העור בן השישים שנשאב ושוטח ונמתח לא ייראה לעולם כעורו הרענן של בן עשרים. כך מסתובבת לה להנאתה ובאטימות מוחלטת עדת זומבים כסילים המדמים לעצמם כי הצליחו במשימתם והשיגו נעורי נצח. אכן, מבחינה אישית אין כל רע בכך שלה-טויה ג'קסון מסתכלת במראה ולא מבינה כי מולה נשקפת מומיה, אלא שמבחינה תרבותית אובססית הניתוחים משקפת מחלה הרבה יותר חמורה.
התפשטותן של אנורקסיה ובולימיה דווקא בקרב בני נוער, תרבות מכוני הכושר המשגשגת והתפוצה המואצת של הניתוחים הפלסטיים, נובעים כולם מתרבות שמטילה איסורים חמורים וחוקים נוקשים על חזות חיצונית. שלל הניתוחים הפלסטיים משקפים בעיקר את התוצרים הקשים של חברה כזו: פחד וגועל מזקנה, ניכור מהגוף עצמו, חוסר יכולת לקבל את תהליך ההזדקנות הטבעי ואפלייה נגד כל גוף שחורג מנורמה שאינה קיימת. הרי האירוניה העצובה היא שמראש אותו גוף "טבעי" ו"צעיר" בו חושקים המנותחים והמנותחות מתקיים רק בגלל מערך עצום של ייצור, פרסום ושיווק של אידיאל יופי שלמעשה אינו קיים. המרדף אחר אותו גוף מושלם, צעיר ונצחי, שתוצאותיו הגרוטסקיות מגולמות היטב בפניה המעוותות של טרי האטצ'ר הוא מראש חסר תוחלת ורק מטלטל את האדם בין סיפוק רגעי חולף לשנאה עצמית שנותרת. אותו גוף נטול פגמים, צעיר, רענן ונצחי נידון תמיד בסופו לקמול עם חלוף הזמן. לזה לא תעזור כל כמות הבוטוקס שבעולם.