אנשים רוחניים מספרים שלפני כמה שנים חבורת "מתקשרים" אקראית מחמש יבשות שנקראת "קבוצת החמש", חטפה באישון הליל מכת חשמל באוזן ימין שהרעידה את גופם והקפיצה את פרק היד שהתחילה לשרבט עשרות סימנים מוזרים על חתיכת נייר שהייתה בסביבה. מה גרם להם לעשות את זה? יישויות עליונות מהחלל החיצון, ככה אומרים. הרי ברור שמדובר פה באיזו תופעה רוחנית ומטורללת של כל מיני אינסטלטורים שעונים לשם בני, שהפכו בין לילה למתווכים בינינו למימד אחר, נו באמת. בכל זאת מעניין לדעת מה יהיה פה אחרינו. מה נלבש אם בכלל? באיזה כלי רכב נגרום לתאונות מדממות באיילון? במה נטוס לטראק במוזמביק? מה נשפוך על הקורנפלקס בבוקר? ולאיזה מוזיקה נקשיב?
בענייני אופנה ותחבורה לא כדאי להתנבא, אבל לפחות בנושא המוזיקה לא בטוח שצלילי מכונות יהיו מיינסטרים, אולי דווקא בנג'ו? ויש סיכוי שהאלבום הראשון של חואן מקלין בלייבל DFA עשוי בעוד 100 שנה להוות דוגמה אחת נוספת לאיך עשו פעם פריקי טכנו, עוד הוכחה חותכת לשאפתנות אנושית להשתמש בניכור האורבני כדי להידמות לרובוטים או סתם, להוות צלע בעוד קולקטיב של מאגניבים.
במהלך שנות ה 90 המוקדמות, כשעוד היה ג'ון מקלין, הוא ניסר וחרך את שולי המוזיקה הניסיונית והפוסט רוק כגיטריסט וקלידן של Six Finger Satellite מרוד איילנד (צפון מזרח ארה"ב). בארבעת האלבומים שיצאו כולם בלייבל סאב פופ, הם עשו אלקטרו-Pאנק ואלקטרוניקה. משם עבר מקלין למחלקת מותססי הנפש של קבוצת גמילה מסמים קשים היישר לשנת 2005 שמציעה לו את האפשרות לנסות עוד פעם אחת ודי, אולי. הסימביוזה של מקלין בין סאונד חללי ומסיבתי, סמי נאיבי ופרימיטיבי במודע, לנשמה אפאתית של בן אדם שחווה התמכרות וגמילה מסמים קשים במיוחד, מקבלת פה ביטוי מרשים. הוא מכה על חטא, ועם מוזיקה עתידנית שקורצת נון סטופ לחואן אטקינס של שנות ה-80 הוא מנסה להעניק לרגשות אנושיים שמתו עם תהליך ההתמכרות והגמילה - חיים חדשים.
במקרה הזה הסיפור האישי מאוד רלוונטי, ולא כל בן אדם שעמד על קצה הצוק, שנייה לפני המוות ומטר מהשאול, מצליח לייצור ברמה כל כך גבוה, רובם לומדים עדיין איך להגיד לא.
כריית נתונים
ההייפ והתוכן של הלייבל DFA אכן עונים לצרכים השיווקיים של מקלין, אבל אם ג'יימס מרפי השתמש באלקטרוניקה בתבונה כדי לשרת רפלקסים בריאים של פוסט רוק או Pאנק-Fאנק, אזי חואן מקלין עושה בדיוק את ההיפך: הוא מניח את הגיטרה בצד ומפרק את מניפסט הרוק-אנ'-רול שלו לשני חלקים שווים - לב וראש. יחד הם ההשראה לאוסף של צלילים אלקטרוניים מגובבים שלא תמיד נדבקים בדיוק במקומות הנכונים, אבל מצד שני, כל הרפרנסים שעולים מהדאטה-בייס של האלבום הזה (פליינג ליזארדז, דריק מיי, ז'אן מישל ז'אר, טוקינג הדס, הרבי הנקוק, טנג'רים דרים, דאפט פאנק וקראפטוורק) יושבים בדיוק במשבצת הנכונה.
"Less Than Human" נוגע באפילה של האלבום החשוך והקר "Radio Activity" של קראפטוורק מ-1975, ובמקביל מכוון למקום אופטימי יותר. זו לא בדיוק תאונת עבודה, אבל אני לא בטוח שחואן מקלין התכוון שתקליט הבכורה הגרובי שלו ישמע מתחילתו ועד סופו כמו פסקול קקפוני לאורגיה המונית של איזה איל הון אוזבקי שהחליט להקים "מכון עיסוי" על הירח, אבל שכח לדאוג לאספקת חמצן סדירה. עשרות בני אנוש מסוממים וחצי עירומים מהלכים כמו זומביים ונתקלים אחד בשני תוך לחיצה בלתי פוסקת על כפתור ה-On של החמצן שאזל, מפינה חשוכה מגיח רובוט עם פנים ריקות שמציע אוויר בשקל אבל נענה בשלילה, כשבחורה מטושטשת תוקעת בו עיניים עייפות ובשארית כוחותיה ממלמלת: פאק-יו רובוט!
דה חואן מקלין, "Less Than Human" (הליקון, DFA)