פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "בעיר ההריגה" של חיים נחמן ביאליק רלוונטי מתמיד דווקא היום

      "בעיר ההרגה – ביקור מאוחר", החוקר את הפואמה של ביאליק, הזכיר לחיים פינקלמן את הרלוונטיות של המשורר הלאומי

      ב-1903 התחולל פוגרום ביהודים שגרו בעיר קישינב שברוסיה. זה לא היה הפוגרום הראשון שנערך ביהודים ברוסיה, גם לא האחרון, ובוודאי שלא החמור מביניהם. יחד עם זאת, פוגרום קישינב סימן נקודת מפנה בתולדות יחסי היהודים עם אומות אירופה, ויותר מזה- ביחסיהם של היהודים עם עצמם. התנועה הציונית, שנהנתה עד אז מאיזו תחושה אוטופית של שיבת בנים לגבולם, הפכה בעקבות הפוגרום לתנועה לוחמנית ונחושה, אשר תבעה מהיהודים כולם שינוי גמור בכל מרכיבי ההגדרה העצמית שלהם. את זוועותיו של הפוגרום, החליטו אז הציונים הנחושים, יש להשאיר מאחור. וכך, מעם גלותי, פסיבי וחלש הפכנו לעם לוחמני, נוקם, שתובע בעצמו את זכויותיו ומגשים אותם הלכה למעשה.

      יפה, לא? "לא"- אומרים בפה מלא דן מירון, חנן חבר ומיכאל גלוזמן- שלושה חוקרי ספרות עכשוויים, ואם נרצה, גם נציגיהם של שלושה דורות במחקר הספרות בארץ. שלושת מאמריהם, העוסקים "בעיר ההרגה" - הפואמה ההרואית המפורסמת של ביאליק על הפוגרום בקישינב, אשר תרמה באופן מכריע לעיצוב חשיבותו של האירוע בתולדות הציונות, מציגים שלוש ביקורות שונות על האופן שבו ביאליק בחר לתאר את האירוע. "בעיר ההריגה- ביקור מאוחר", הספר אשר מקבץ את שלושת המאמרים הללו, מהווה, אם כך, לא רק ביקור מאוחר במחוזותיו הישנים והמוכרים של המשורר הלאומי, אלא בעיקר, סטירת לחי מצלצלת ומרתקת על לחיה החבוטה של האידיאולוגיה הציונית.

      לבחירתך שלוש דלתות

      בבסיסן של שלוש הביקורות נמצא תמיהה על היחס של ביאליק לקורבנות של הפוגרום. אם ב"על השחיטה", הפואמה שהוא פרסם מייד לאחר ההתרחשות המצערת, נמצא, כמצופה, סימפטיה ורחמים, הרי שב"בעיר ההרגה", אותה ביאליק כתב לאחר שהוא נשלח לקישינב לחקור ולסקר את הקטל, נמצא בעיקר כעס על הקורבנות שלא הגנו על עצמם מספיק. התמיהה הזאת מתעצמת לאור העובדה שביאליק, שחקר, כאמור, את הניצולים עצמם בשטח, מצא דווקא את ההפך- תיאורים של גבורה יהודית, של התקוממות מזוינת ושל חוסר אונים אמיתי של הקורבנות לנוכח ההמון הרצחני.

      אתוס עיתונאי מודרני, המחייב מחד תיאורי סנסציה, ומאידך הינעלות רגשית בלתי מודעת אשר קורת, לעיתים, לנוכח אירוע זוועה שכאלו, הן שתי התשובות שמספק דן מירון, הבכיר מבין שלושת החוקרים, לתמיהה המטרידה. "בעיר ההרגה", לדידו, הוא טקסט שחשיבותו ההיסטורית הייתה קצרת מועד, מכיוון שלאחר השואה ולאחר התגשמותו של החזון הציוני לא ניתן להזדהות או אפילו להבין עמדה אנטי- מוסרית ומסוכסכת כמו זו שביאליק הפגין. חנן חבר, לעומתו, לא מקטין מחשיבותו של הטקסט, ומוצא בו את התשתית ליחס האמביוולנטי של הציונות לדת היהודית. מצד אחד - הציונים רצו להתנער מהדת, ולהיות לאום כמו שאר העמים. מצד שני- הדת היוותה את המכנה המשותף היחיד של הציונים עצמם, והצידוק לשאיפתם להקים מדינה בארץ ישראל. מזועזע מן הרגשות הקשים אשר הציפו אותו, ביאליק, כבר ב- 1903, ביטא את הקונפליקט הזה. האל, אשר משמש כדובר בפואמה, הוא אל שכוחו אוזל, אל אימפוטנט ורווי סתירות, אשר מנבא התרחשות אפוקליפטית. חבר, במהלך פרשני מרתק, ישייך את המעמד הבלתי פתיר הזה של האל לאובדנה של האידיאולוגיה הציונית, אשר ביאליק, המשורר הציוני הלאומי, היה כה מודע אליו.

      אבל את התפנית החדה ביותר ביחס לפואמה נמצא אצל מיכאל גלוזמן, הצעיר מבין השלושה. את השינוי הרגשי של ביאליק ביחס לקורבנות, שינוי שמירון בוחן אותו כהינעלות רגשית וחבר- כמשבר תיאולוגי, גלוזמן בוחן כחלק מהמהפכה המגדרית שחלה בעולם היהודי באותה תקופה. היהודי הגלותי החל להיתפס כחלש וכפסיבי, ולנוכח התגבשותה של הלאומיות באירופה - גם כסוטה מבחינה מיגדרית ומינית. היהודי, במילים אחרות, נתפס כהומו וכנשי, וביאליק, שגלוזמן מביא עדויות מרתקות על חוויות של ניצול מיני שהוא עבר בילדותו, ניסה לדחות ולהתכחש לחוויית הקורבנות שרק אישרה את התפיסה הזאת. ביאליק, אם כך, תבע בריש גלי את עלבונם של הגברים היהודים, וסלל את הדרך למהפך המיגדרי שהם יעברו אחר כך בארץ, תוך כדי עבודת אדמה, התיישבות, נישול והריגה. בכך, מאמרו של גולזמן, אשר פותח את קובץ המאמרים שלפנינו, למעשה מסיים מהלך פרשני שניתן לראותו ככרונולוגי. "בעיר ההרגה", הטקסט הקנוני כל כך, והמכריע בעיצובה של הציונות, מנושל על ידי מירון מתפקידו זה, ונחשף על ידי חבר וגלוזמן כטקסט מסוכסך, פצוע ומדמם אפילו. מפרפר הוא מונח לפנינו, רלוונטי למאורעות השעה יותר מתמיד.

      "בעיר ההרגה - ביקור מאוחר", עורך: דן מירון (הוצאת רסלינג)