ג'יי לינו המסכן

אי אפשר לדבר על החדש של רויקסופ בלי להתייחס אל קלישאת הקלישאות, "משבר האלבום השני". ומילא ליפול למשבצת משבר האלבום השני, זה קורה לטובים שבינינו. אבל ליפול למשבצת "משבר האלבום השני של אייר"?

אחרי אלבום בכורה שאמנם לא היה מרקחת מושלמת של אלקטרוניקה צוננת, אבל בהחלט היו בו איזה שלושה-ארבעה קטעים מפילים, היה צפוי שרויקסופ יהפכו לכוכבים שמנמנים ומבסוטים מעצמם, ויוציאו אלבום שני עם קטעים אפיים באורך עשרים דקות, התנסויות פסיכדליות בכפתורי אולפן עלומים וקונספט רטרו-עתידני לא ברור על יחסי אדם-מכונה. נתחיל בחדשות הטובות: זה לא קרה. האלבום החדש של רויקסופ לא קורס תחת העומס.

רויקסופ לקחו את הזמן מאז אלבום הבכורה שלהם מ-2001, הורידו קצת פרופיל, וחזרו עם אלבום שהוא פחות קיץ, ים ומעריב לנוער, ויותר ווקאלז, התנשפויות ומשהו קצת קודר בקצוות. עושה רושם שגם ונגליס עבר להם באוזניים בזמן שחלף בין שני האלבומים. אבל חרף הצהרות ההתקדמות של שני הנורבגים, הסאונד החדש של רויקסופ לא ממש שונה מהסאונד הישן של רויקסופ, ומה שעוד יותר מדאיג – כשהם כבר כן הולכים קצת הצידה, הסאונד החדש של רויקסופ מזכיר את הסאונד הישן של אייר.

השיר הראשון באלבום נפתח בריף פסנתר איטי ומלודי א-לה "ונוס" האיירי, יש פה השתעשעות עם פרוג רוק, כולל חליל וסימפול מ-Camel, והקטע העשירי, "Someone like me", נפתח בסינתי עצוב ושירה מלחששת, בקומבינציה שנשמעת הכי סאמוואן לייק אייר. מזל שלא מתפרץ בסוף אף אחד עם קול רובוטי ומתחיל להעליב אותך.

להישמע כמו אייר זה לא בהכרח רע, אם כי מהצמד שהביא את הטוויסט הכי מעניין ומקורי לגל הטיזי ליסנינג שפרץ באירופה בעקבות הצלחת הצרפתים הייתם מצפים לקצת יותר מזה. אפילו הסינגל המוביל, "Only This Moment", שהיה יכול אולי להיות להיט פופ לא רע בכלל, נשמע כאילו הוקלט בתוך קופסת נעליים ומצטיין בסאונד מעפן. גם "What Else is There?" היה עשוי להיות שיר השנה, אם היו מצמידים לו ווקאליסטית מתאימה יותר מקארין דרייר, סולנית הלהקה השבדית החמודה The Knife. דרייר, על זעקותיה הביורקיות, היא זמרת שאוהבים אצלנו בבית, ומריחות הסינתיסייזר מאחוריה מוצלחות אף הן, אבל ביחד הם מתאימים זה לזה כמו סיד וישס והפילהרמונית של פילדלפיה. אולי דואט עם דולי פרטון היה עושה את העבודה.

רוב השירים פה נעימים, אבל מה-זה סתמיים. בתור מוזיקת רקע להכנת ארוחת ערב זה בסדר, אבל מכרה של קלאסיקות פופ - זה לא.

רויקסופ, "The Understanding" (הליקון, Wall of Sound)

התרופה שאני רושם לגרובים הדיאטטיים של רויקסופ היא להקשיב לאלבום החדש והשישי במספר של ג'מירוקוואי. ג'יי קיי ולהקתו אולי מוכרים לנו בדיוק את אותו שיר כבר שמונים שנה, אבל לפחות נדמה שהגרוביות מעורבבת לו טוב-טוב בדם, והסאונד משויף לפחות כמו עצמות הלחיים של מייקל ג'קסון ומבריק למרחוק עם שילוב כייפי של דיסקו, סול, אלקטרו-פופ וFאנקי מדע בדיוני.

הבעיה היא שג'מירוקוואי היא להקה של סינגלים, ואחרי שקולטים את הפרינציפ העסק נהיה מטרחן. זה לא מקרי שאתם לא נדרשים להחזיק אף אלבום שלהם בבית כדי להיחשב בני תרבות נאורים, אבל פעם בכמה זמן נפלט להם איזה סינגל הכי לוהט וקליט, שכולם יודעים לשיר בעל פה עוד לפני שנגמר הבית הראשון. נגיד, "Little L", "Too Young to Die", "Space Cowboy" או אפילו "Virtual Insanity".

גם באלבום החדש של ג'מירוקוואי, "Dynamite", יש סטפה של סינגלים עם פוטנציאל פצצתיות גבוה, לצד כמה שירים מעצבנים. כולם כמובן נשמעים בול אותו דבר, ומאוד קשה להבחין ביניהם. יש לקוות שהסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "Feels Just Like It Should", יתפייד מחיינו בקרוב, ואת מקומו יתפסו שיר הנושא או "Hot Tequila Brown", שנשמע כמו שיר שגם טרנטינו יאהב.

ג'מירוקוואי, "Dynamite" (אן.אם.סי, Sony)