דאבל דייט

לשיו-שיו, שכתבתי עליהם כאן לפני כשבועיים, יש שיר שנקרא "Ian Curtis Wishlist". למרות היכולת המפוקפקת להעריך מה סולנה האגדי של ג'וי דיוויז'ן היה רוצה שיקרה בעולם לאחר התאבדותו, סביר שהוא היה נרגע עם הידיעה שעד 2005, יותר ויותר להקות יהיו דומות ללהקתו.

"The Back Room", אלבום הבכורה של הרביעייה הבריטית Editors, הולך בדרך עקמקמה. הוא לא מושפע ישירות מג'וי דיוויז'ן. הגיטריסט, כריס אורבנוביץ, צוטט כשאמר: "אנשים אומרים שאנחנו מושפעים עמוקות מלהקות כמו ניו-אורדר וג'וי דיוויז'ן, אך האמת היא שאנחנו צעירים מידי בכדי שזה יהיה נכון. אנחנו מקשיבים להן רק עכשיו".

אולי בגלל זה האלבום המדובר נשמע הרבה יותר כמו אינטרפול הניו-יורקים, מאשר מגל הפוסט-פאנק הבריטי של סוף שנות ה-70/תחילת ה-80. נראה שאינטרפול הם אלו שדאגו להקשיב לאיאן קרטיס ולאקו והבאנימן, בעוד שאדיטורס כבר קיבלו את ההשפעות שלהם מיד שניה, דרך אינטרפול, ה-Departure ובלוק פארטי. אותו גל ראשון של פוסט-פאנק סימן איזושהי שליחות מלאת מסר, איזשהו חידוש מוזיקלי מרענן שגרם להורים בריטים נוקשים לישון קצת פחות טוב בלילה. הגל השני, אמנם לא הביא בשורה מוזיקלית מרעישה, אך נוער שמעולם לא שמע על גנג אוף פור, גיבש את דעתו אחרי בלוק פארטי והפיוצ'רהדס, וגילה מה היא אהבה בעזרת אינטרפול - אפילו בוגרי שנות ה-80 לא נשארו אדישים.

המוזיקה של אדיטורס כבר נשמעת כמו התחלה של גל שלישי, שבו המסר נעלם, האנרגיה הראשונית התאיידה, הניסיוניות נשכחה ודוללה, ומה שנשאר זה רביעייה של צעירים נטולי יומרות עם תספורות "נכונות" ובגדים שחורים, שרוצים לעשות את המוזיקה שהם אוהבים, ואם היא מקורית או לא זה כבר לא משנה.

"The Back Room" נשמע כמו אלבום חדש של אינטרפול. פוסט-פאנק קודר אך קליט, ובזכות ההפקה המהודקת של ג'ים אביס (שעבד בין היתר עם ביורק, דה מיוזיק ואנקל), הכל מתקתק ולגמרי סוחף. הנוכחות של הסולן, תום סמית, בולטת מעל התופים העמוקים והריפים של הגיטרות, והחיסרון האמיתי מופיע פחות בחקיינות (אם החיקוי טוב, מי אני שאתנגד?), אלא בטקסטים, שנכתבו על ידי כל חברי הלהקה יחדיו, עובדה שמרחיקה מעט את האינטימיות המתבקשת בצלילים האפלים הללו.

אדיטורס קיבלו, לטענתם, אין ספור הצעות מחברות תקליטים גדולות, אך העדיפו לחתום על חוזה שלא יפגע להם בחופש האומנותי, בלייבל העצמאי Kitchenware. נכון, חברות תקליטים גדולות נוהגות לסרס אומנים עד כאב, אך להקה כמו אדיטורס היא בדיוק מה שהנוער הכמעט-אלטרנטיבי בבריטניה מחפש: פוסט-פאנק אפל בשביל החספוס, והגשה פופית, בכדי שיהיה אפשר לזמזם משהו על השולחן המשפחתי, קצת לפני שהאוכל מוגש. המוזיקה הזו יכולה להשתלב במצעדים הבריטים בצורה טבעית לחלוטין, ובעצם, היא כבר עושה זאת. הסינגלים "Blood" ו-"Munich" כבר חדרו למקומות מכובדים, והגרסה המוגבלת של "Bullets" נמכרה תוך יומיים, והיום תמצאו אותה ב-eBay במחירים שעוברים את ה-30 פאונד. האיכויות שקיימות בסינגלים נמצאות גם בשיריהם הנוספים, וכדאי לשים לב ל-"Fall" ו-"Camera", שירים איטיים ומלנכוליים שללב קשה להתעלם מהם. לשמוע בווליום חזק, להתרגש, ולנטוש ברגע שיגיע האלבום הבא של אינטרפול.

אדיטורס, "The Back Room" (יבוא, Kitchenware)

דירהוף, בגישה, היא המקבילה לחבר הזה שכיף לצאת איתו למועדון ולנסות חומרים אסורים. כיף לשתות איתו בלי סוף ולצחוק על אנשים עם פגמים בולטים. אך כשאתה רוצה ערב שקט בבית, עם פופקורן ודי.וי.די, אתה תמיד תעדיף להתקשר לחבר אחר, חסר הרפתקנות, שיגיע עם חפיסת בוטנים צנועה. דירהוף, כלהקה, היא המקבילה לבחורה הזו שאתה מת להיכנס איתה למיטה, שאתה יודע שתוך 15 דקות אתה מאוהב בה בלי הכרה, אבל כל החברים שלך, ועמוק בפנים גם אתה, יודעים שהיא בעיה אחת גדולה. הכל יהיה מבולגן, לא צפוי ומנותק מכל הגיון, אבל אתה נכנס פנימה, לא ממצמץ ולא מסתכל אחורה.

הנויז-פופ הסוריאליסטי של דירהוף לא מאכזב באי-פי החדש, "Green Cosmos". הלהקה הזו, שפועלת כבר 11 שנה מסן פרנסיסקו, והוציאה שבעה אלבומים והמון אי-פיז, מצליחה תמיד להפתיע ולחדש, ובו זמנית להישמע הכי דירהוף שאפשר: מלודיות ילדותיות, גיטרות דופקות, רעשים שקופצים עליך מכל כיוון, כאילו היית חלק ממשחק מחשב עתידני, והשירה המתוקה והקסומה של סטומי מאטסוזאקי, שבקטע הראשון חוזרת וצועקת "בוא ותראה את הברווז", וב-"Koneko Kitten" מנמיכה את הטונים, כשהיא מחפשת חתולה שאבדה (זה ביפנית, אבל היה תרגום באינטרנט), תוך כדי שהיא מזמזמת לעצמה "מיאו-מיאו, מיאו-מיאו".

עד שיצא אלבומם המלא הבא, איפשהו באמצע אוקטובר, קיבלנו 15 דקות בודדות של הנאה טהורה, שלמרות שהיא עמוסה בכלי נגינה ובאפקטים, נשארת קלילה ואוורירית כמעט תמיד. שבעה שירים קצרים ומגוונים שמה שמקשר בניהם הוא הכאוס, האווירה הפסטורלית, והטירוף של הסולנית היפנית. מריח כמו הגרסאות האלטרנטיביות לאגדות הילדים השונות, וסך הכל בא להראות לנו כמה שהעולם קסום ומתקתק, אך בו זמנית כאוטי ומלא בהפתעות. קחו את דירהוף לדייט, אפילו תזמינו לעלות לקפה, אבל אל תציעו ארוחת בוקר.

דירהוף, "Green Cosmos EP" (יבוא, Menlo Park)