סאמח זקות, בן 18 מרמלה, ידוע גם כראפר סאז, הוא בחור עמוס קונפליקטים. סבא הוא קומוניסט ותיק שמאמין בדו קיום, בעוד סאז מלא בד-וייבז על היהודים ומדינתם; האבא מאמין בעבודה קשה ורוצה אותו במוסך, אבל סאז בקטע של להתעשר מהראפ; אפילו האח הגדול, שמתחזק עכשיו באיסלאם, יורד עליו בשל הרדיפה הלא בוגרת שלו אחרי בחורות ובידור. אבל העימותים שלו הם לא רק מהז'אנר הבין דורי, הם בעיקר עם עצמו. בדוגמטיות שלו הוא לא יודה בזה, אבל איך בדיוק מתיישבת הטענה שלו שאין לו חברים ישראלים והוא גם לא רוצה כאלה, עם חברותו העקבית ב"בית הפתוח", פורום דו קיום לנוער? איך הוא מיישב את הטינה והניכור שלו מישראל עם השימוש שהוא עושה במוסדות שלה?
הסרט "סאז", בסדרת התעודה "רצועה מהחיים" (אמש בערוץ 2), מדלג בין כל הקונפליקטים האלה, אבל לא ממצה אותם. הצופה זוכה להצצה להיבטים השונים של חייו של סאז, אבל לא מקבל תשובה לשאלות שנשאלות מאליהן על האופי שלו. יש אמנם מספר רגעים מעניינים בסרט, כשהמרגש בהם הוא הביקור של המשפחה בשאריות הכפר הנטוש איסדוד, ממנו גורש הסבא ב-1948. הוא מביט מעבר לגדר חשמלית על שדה מרעה לפרות, ומסנן על כך שגורש בשביל לעשות מקום לבהמות. זו סצינה חשובה, כי חסרות הזדמנויות בהן מסופר לנו בגוף ראשון על איך באמת "ברחו" ערביי ישראל במלחמת השחרור, אבל היא מפוספסת בקונטקסט של הסרט לא ברור איך סאז תופס את המצב, איך זה משליך עליו או משפיע על דעותיו. וכך הסרט מדלג בין תמונות של סאז מזוויות שונות, אבל לא מצליח ליצור דרמה, רגש או עלילה, שיהוו מוקד עניין.
אין לי בילאדי אחרת
לקראת סוף הסרט, סאז מוזמן להקליט את החצי הערבי בגרסת הראפ הדו-לשונית של "אין לי ארץ אחרת". התמה שעומדת מאחורי הביצוע המשותף היא הרעיון שהאדמה שעליה אתם יושבים שייכת הן ליהודים והן לערבים. כשהוא גומר לשיר ויוצא מחדר ההקלטה, מפיק השיר (היהודי) מתלהב מהפלואו ומהביצוע, אבל כשסאז מתרגם את המילים, הוא כבר מתחיל להכחיל. אולי תצטרך לשנות את השורה הזאת או ההיא כדי שזה ישב טוב על אהוד מנור, המפיק מסביר. סאז מתרגז, אומר שהוא כבר התפשר מספיק במילים, והדבר מוביל לפיצוצון שבסופו סאז מכריז "תעשה מה שאתה רוצה" ויוצא מהאולפן.
בהיבט התיעודי, חבל שיוצרי הסרט גיל קרני ומני אליאס לא עדכנו אותנו מה נגמר עם השיר. אבל עדיין אפשר ללמוד הרבה מהקונפליקטון הזה על סאז, ואולי גם על הסכסוך שבמרכזו הוא עומד. סאז לא בקטע של ישראל ויהודים, אין לו חברים ישראליים והוא גם אומר שהוא לא רוצה כאלה. הוא בולע את הצפרדע ובא לשיר שיר על שלום ודו קיום, אבל גם השמאלנות שמולו לא מצליחה לאכול את הטקסט הלוחמני שלו. אפשר לומר שהוא בחור רציני, שהוא מוכן להישמע איפה שמוכנים להשמיע אותו, אבל אחד שלא מוכן להתכופף כדי להתחנף. אבל הוא למעשה מנסה לרקוד על שתי חתונות לא מוצא את העומק והבגרות להחליט באיזה צד הוא, אם הוא מאמין בדו קיום או מאמין שאין פרטנר.
אולי זה מה שעומד בינינו לבין דו קיום אמיתי עם הערבים אזרחי ישראל (שמותנה בהכרח בשלום עם הפלסטינים). רוב העם בעד שלום וזה, אבל משני צידי המתרס יש חשדנות ומשני הצדדים, כל ניסיון להתקרב מלווה בהתנשאות וברצון להכתיב לשני כיצד להתנהג. יוצא שגם אנשים שפויים לכאורה, כמו תחקירניות בטלוויזיה, נותנים להכללות ושנאת האחר להתפרץ איפה שלא צריך. מעניין אם פעם יזמינו את סאז ללונדון וקירשנבאום.