כהנא אינטרנשיונל

הנה תקציר הפרק "תפילה לבתי" ששודר אמש באקסטרה-הוט, בסדרה "המרגלים": במהלך שיחות שלום המתקיימות בלונדון בין הפלשתינאים לישראלים, נחטפת ונרצחת המפקחת מטעם האו"ם, ואנשי ה-MI5 מגלים כי מאחורי המעשה הנתעב עומדת "ועדת נובמבר", מחתרת טרוריסטים ישראלית, שמטרתה לחבל בשיחות השלום ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית בכל מחיר. יהיו מי שיבקשו לטעון כי מדובר בנקודת מפנה, קטנה אך משמעותית, ושעל הפרק לעמוד על הפרק. סופסוף כובש הישראלי את נישת הבאד-גאי הנכספת ודוחק גם ממנה את הערבי.

מדוע בעצם אנו מזדעזעים כל כך מרעיון של דמות ישראלי כמחבל? הרי ידוע שקיימים בחברה הישראלית גורמים קיצוניים הדוגלים באלימות, הרי יש אגף שלם בשב"כ שמוקדש למעקב אחר מחתרות כאלו, הרי כבר בשנות השמונים נתפסה כאן התארגנות שזכתה לכינוי "המחתרת היהודית", הרי כבר בשנות התשעים נרצח כאן ראש ממשלה. הרעיון גם מצא את דרכו לקולנוע, וב"ההסדר", סרטו של יוסי סידר, הוצגה מחתרת ישראלית המבקשת לפוצץ את הר הבית. אבל זה סרט ישראלי, וזה מותר, כי ה"דאגה" האמיתית שלנו היא שינוי בתדמית הישראלי בעיני המדיה העולמית.

תעשיית הבידור מעולם לא הצהירה כי כל הערבים טרוריסטים (לפני ואחרי ה-11.9), אך היות והדמויות הערביות העיקריות בסדרות ובסרטים המערביים הם מחבלים, זהו הרושם הנחקק בתודעה הציבורית. זה הקישור האוטומטי שנעשה במוח הצופה: ערבי – טרוריסט. הישראלי, כידוע, תופש את עצמו כשונה בתכלית מבני מדינות ערב, וגורל תדמיתי שכזה יהיה מכה קשה לאגו הצברי שלו, אולם נדמה שבעיני העולם המערבי אנחנו לא כל כך שונים. משום כך, כנראה, את תפקידי הערבים בסרטים ובסדרות האמריקניות משחקים הרבה פעמים ישראלים (כמו שעשו גם אלי דנקר, אלון אבוטבול, ששון גבאי ואקי אבני).

הרבה שאלות גדולות, אבל בסופו של דבר, "המרגלים" היא סדרה שטחית למדי שמטרתה בסך הכול לספק מעט דרמה, מתח ועניין. היא מציגה "רעים" חדשים מדי פרק, בסיפור מסגרת כללי מאוד, עם קישור פשוט אל המציאות כדי שכל העסק לא יראה מופרך מדי. בפרקים קודמים איישו את תפקיד האנטגוניסטים אנשי המחתרת האירית, מתנגדי הפלות, מורדים כורדים, גזענים לבנים, מתנגדי גלובליזציה, המאפיה הרוסית, האקרים, מחבלים קולומביאנים, גנבים מוסלמים, מחבלים פקיסטנים, אנשי הממשל הבריטי עצמו ועוד רבים ורעים.

ולמרות שאני אוהבת להזדעק "אנטישמים, אנטי-ציונים והתחסדות פוסט-אימפריאליסטית אנגלית טיפוסית!" כמו כל ישראלי אחר, הפרק אינו סנסציוני כלל ועיקר. מדובר בסך הכול בניסיון של יוצרי הסדרה להיות מקוריים או מעודכנים. הקהל האנגלי הצופה בתוכנית מזהה את ההיגיון שמאחורי הרעיון, מתוך המעט הידוע לו על הסכסוך במזרח התיכון, ועל כך הוא טופח לעצמו על השכם. הסדרה זוכה בנקודות על כך שהיא אינה חוזרת על עצמה, נמצאת עם היד על הדופק ומפגינה מידה מספקת של אמינות.

העיסוק המרכזי בפרק הוא לא בטרוריזם הישראלי אלא מערכת היחסים בין הארי, ראש מחלקת הלוחמה בטרור, לבתו קתרין. פעולות "ועדת נובמבר" הן רק רקע, זרז ותירוץ לתהליכים הנפשיים של הדמויות, ויוצרי הסדרה מאוד נזהרו בהצגה ובתיאור של המחתרת ופועליה. ההתוודעות למחתרת מגיעה רק לאחר המעקב הראשוני אחר תנועת החזית לשחרור פלשתין (כלומר, הערבים הם עדיין החשודים המיידיים), לא מוצגת כל דמות של מחבל ישראלי – מי שעומד מאחורי פעולות "ועדת נובמבר" בממלכה המאוחדת הוא איל העיתונות האנגלי דייויד סוויפט (שם שלא ניתן לזהות בוודאות כיהודי ומצוין כי הוא "פרסונה נון גרטה" בישראל), החוטפים לא מוציאים מילה מפיהם, הרוצח שפורץ לדירתה של קתרין מדבר באנגלית במבטא אנגלי והישראלי הברור היחיד שמקבל אזכור, שם ופנים (גם אם רק דרך תמונות) הוא גלעד, איש המודיעין הישראלי, המתנגד למחתרת ומבקש לחשוף אותה.

האויב הישראלי נותר חסר פנים וללא נוכחות ממשית דבר שעלול, למי שממש מתאמץ, להזכיר את פרוטוקול זקני ציון מחד או את "מלחמת העולמות" מאידך, שמנסים (כל אחד בשיטתו) לזרוע אימה מאויב שרואים אותו רק כאשר הוא תוקף ואז כבר מאוחר מדי. זהו קישור לא נכון, משום שהסדרה לא רוצה לעורר אימה אלא לספר סיפור פשוט, שחור לבן, ולשם כך היא זקוקה לפנים, ומי שמגלם את הרוע במקרה זה הוא סוויפט. יתרה מזאת, אם נסקור את דמויי האויב הערבי בסרטים ובסדרות כגון אלו (למשל הופעתו של אקי אבני ב-24) נראה כי הוא תמיד מקבל פנים ומוצג לרוב כמלוכלך, לא מגולח ומיוזע, כמי שאמור לעורר אצל הצופה דחייה פיזית. "אני יודע איך נראה האויב, והוא שונה ממני". כלומר, אם לשפוט מהפרק, הישראלי עוד לא ממש מאיים להדיח את הערבי מתפקידו הייצוגי.