הרבה מאוד אנשים טובים ומוכשרים היו שותפים לעבודה על "מים אפלים", עוד רימייק אמריקאי לסרט אימה יפני, ובכל זאת נראה שהברק של "הצלצול" (רימייק נוסף מאותו הז'אנר) כדרכם של ברקים, לא יכה באותו המקום פעמיים. הידאו נקאטה היפני, שהאמריקאים אוהבים לפחד ממנו, חתום על התסריט, וולטר סאלס הברזילאי ("תחנה מרכזית ברזיל" ו"דרום אמריקה על אופנוע") ביים וג'ניפר קונולי הנסיכה האמריקאית הקודרת בתפקיד הראשי. אפילו ג'ון ס. ריילי, שמעניק לסרטים רבים חותמת איכות, משחק בתפקיד מרכזי. אך למרות כל הנתונים המבטיחים ושיתוף הפעולה הבינלאומי, "מים אפלים" לא עובד כסרט אימה, אלא יותר כסרט על בעיות בצנרת.
קונלי מגלמת את דליה, אם לילדה צעירה שמחפשת מקום להתגורר בו עם בתה אחרי גירושיה מהאב. הדירה החדשה מתגלית כמקום לא אטרקטיבי לחיות בו, בשל העובדה שהוא רדוף על ידי רוח עם חיבה למים מטונפים שמגיחים מכל מקום אפשרי. "מים אפלים" הוא סרט אימה לא אפקטיבי שמתנהל באיטיות שאינה תואמת את חוקי הז'אנר, ואינו מספק רגעים מבעיתים, מבהילים או אפילו מתח מסוג שהוא. הסיפור צפוי, משעמם ומתיש ובמידה רבה מותיר בקרב הצופים את תחושת הייאוש המלווה כל שוכר דירה בעת שביתו מוצף מים בשל צנרת מקשישה.
נראה כי סאלס, אשף בבניית אווירה, עושה זאת שוב, ובדומה ל"דרום אמריקה על אופנוע" מתקשה להמריא מעבר לכך. "מים אפלים" הוא סרט קודר להחריד, חשוך ומדכא. סאלס ממקם את הסיפור ברוזוולט איילנד, בבניין דירות אפרורי, קומוניסטי למראית עין ובכך מעדכן את הגותיקה ונוטע אותה בשלב העצוב של הארכיטקטורה המודרנית. מעבר לרובד הוויזואלי, הסרט אינו מספק דבר שיענה על צרכי חובבי האימה ומותיר אותנו עם דרמה משפחתית מתובלת במיסתורין בסגנון עדות הילדים שחוזרים מן המתים.
(זהירות - ספוליר)
הדיירת שרודפת את דליה היא ילדה שנעזבה על ידי הוריה וכעת יוצאת לחפש לעצמה אמא חדשה בדמותה של דליה אם למופת. הגרעין הסיפורי, שעמד גם במרכז "הצלצול", אינו מספיק להחזיק את סרט אימה על גבו הפסיכולוגי הרעוע. סאלס לא משכיל להוסיף לסרט את החוקיות המאיימת של "הצלצול", או כל אלמנט מותח אחר לצורך העניין. מה שמשאיר אותנו עם ג'ניפר קונלי היפהפיה, ג'ון ס. ריילי הגאוני בתפקיד משובח נוסף, ושתי ילדות בתפקיד שדקוטה פנינג ודאי סירבה לו כי קראה את התסריט.
למרות כל אלה ראוי לציין את "מים אפלים" על סופו החתרני והמאוד לא אמריקאי. סוף אמיץ ומעניין, שאם רק לפניו היה סרט אימה מוצלח הרי שבקלות יכול היה להפוך לרגע ראוי בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. הסוף מציע פתרון פטאליסטי וטראגי לסוגיית ההקרבה ההורית ופחות או יותר סוגר חשבון עם ההפי אנד ההוליוודי המחייב.