וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המנהל לבטיחות בדרכים

נטלי דובז'ן

22.7.2005 / 8:42

הדרך היחידה לפגוש אנשים באל.איי הגזענית, היא ע"י התנגשות בהם. נטלי דובז'ן ממליצה על 'התרסקות' בהסתייגות

"התרסקות" ("Crash" במקור) הוא סרט טוב. שנון, מעניין, משוחק היטב ולרגעים אף מרגש. ובכל זאת, משהו בו לא לגמרי עובד. הסרט, המתגאה באנסמבל שחקנים מרשים (הכולל את דון צ'ידל, ברנדון פרייזר, מאט דילון, תנדי ניוטון, סנדרה בולוק, ריאן פיליפה ועוד), מתאר 36 שעות בלוס אנג'לס במהלכן חייהם של כ-12 אנשים ישתלבו ויתרסקו זה בזה.

זה סרט הקולנוע הראשון כבמאי של פול האגיס, במאי ותסריטאי טלוויזיה בעברו, ומי שקנה את עולמו כתסריטאי של "מיליון דולר בייבי". הוא מדבר לא רק על התנגשויות של בני אדם אלא, בעיקר, על התנגשויות בין הגזעים, ומראה כיצד הגזענות קיימת בנו ומכתיבה כל כך הרבה בחיינו. המעניין הוא שהאגיס מראה לנו גזענות לא רק בין שחורים ולבנים, אלא גם בין שחורים ללטיניים, אסייתים ושחורים, לטינים ופרסים וכיוצא בזה.

הסרט נושא שם זהה לסרטו של קרוננברג מ-1996, שהופץ בארץ בזמנו תחת השם (חסר המשמעות בעברית) "קראש". הסרט ההוא, שעסק בקבוצת אנשים שמוצאים סיפוק רגשי (קרי מתחרמנים) מתאונות דרכים, זהה במסר שלו למשפט הפותח את סרטו של האגיס.

נאומו הקצר של בלש המשטרה (תפקיד מצוין כרגיל של דון צ'ידל) טוען, בתרגום חופשי, כי מה שחסר באל-איי הוא מגע אנושי. כולם תמיד נמצאים מאחורי מתכת וזכוכית ולכן הם מתנגשים זה בזה על מנת להרגיש משהו. בסרטו של קרוננברג, אותו "משהו" שהדמויות בוחרות להרגיש הוא תשוקה מינית, ואילו אצל האגיס זה כעס, פחד ושנאה (המובילים לגזענות).

"התרסקות" בוחר להעביר את המסר שלו דרך המודל הקולנועי המוכר של נרטיב "מארג אנושי" המזוהה בעיקר עם יוצרים כרוברט אלטמן ופול תומאס אנדרסון. זה מודל יומרני, שמתקשר לנו אוטומטית עם איכות, בשלות ואנטי ממסדיות הוליוודית, אלא שהאגיס בונה ב"התרסקות" פאזל לא אלגנטי במיוחד.
אם תשוו את הסרט ל"תמונות קצרות" של אלטמן (ב-187 דקות התמונות קצרות הסרט לא), או ל"מגנוליה" של אנדרסון (ב-188 דקות הוא התקף ההיפר-ונטילציה הארוך בהיסטוריה), "התרסקות", 100 דקות, הוא סרט קצר יחסית, מה שעושה אותו ידידותי יותר למשתמש, אך עם דמויות שנותרות דו-ממדיות.

האגיס, שגם כתב ביחד עם בובי מורסקו את התסריט, הוא בחור מבריק מספיק בשביל להפוך את הדיאלוגים העוסקים בגזענות לשנונים ומהנים, ובכך מונע מהסרט תחושה כבדה מדי, אך זהו גם תעלול, לא מעודן מספיק, שמטרתו להסתיר את הטון הדידקטי הקיים בסרט. נכון, נושא הסרט הוא גזענות, אך כל סצינה וכל דיאלוג מוקדשים אך ורק לנושא, וזה הופך אותו לדמגוגי וטרחני למדי.

כמו ב"מיליון דולר בייבי", הסרט סובב סביב המוטיב הקתולי המאוס של גאולה, כלומר, הצופה מוצא את עצמו יושב ומחכה לגאולה של כל אחת מ-12 הדמויות, בזו אחר זו בסדר מופתי (כולל מטאפורת לידה מחדש הכרחית, בשיאו הרגשי של הסרט) מה שהופך את כל העסק למתיש, מניפולטיבי ואפילו צפוי.

"התרסקות" הוא סרט טוב, אך לא מדובר ביצירת מופת. בסרטו הראשון האגיס מתברר כיוצר מוכשר, מעניין, עם כוונות ליברליות ויומרה. יש בסרט שיאים רגשיים ודיאלוגים אינטליגנטים המועברים בהצלחה על ידי קאסט משובח שמרכיבים סרט ראוי בהחלט, שסובל מתסביך הטפה מתיש.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully