עולם המוזיקה רווי סיפורים טרגיים על יוצרים מופלאים,שחסרו את הכלים לתמרן בתעשיית הבידור הכוחנית ובחיים הכוחניים לא פחות, והותירו מאחור מוזיקה רבת-השראה, מעריצים שבורי לב וסימני צמיגים על המסלול המהיר לאבדון. רבים סיימו את המסלול בהתרסקות רבתי. אחרים צללו אל הימה השחורה והתובענית, אך מצאו את הכוח לזחול החוצה רגע לפני שנסחפו אל האינסוף. ויש גם כאלה - ובהם הזמרת-כותבת המופלאה ג'ודי סיל (Judee Sill) - שהמגף המחודד של היקום המשיך להלום בראשם למרות התנגדותם העקבית ומאבקם העיקש, וסופם שנעלמו מתחת לפני המים השחורים.
בסוף השנה שעברה ראו אור שוב שני אלבומי סולו נשכחים של סיל מתחילת הסבנטיז, וכעת, כחלק משטף ההוצאות המחודשות שאדוותיו מדווחות כאן מדי חודש, רואה אור גם "Dreams Come True": מארז ובו הקלטות ביתיות של סיל מראשית דרכה המוזיקלית, וידיאו הופעה נדיר ומצ'וקמק שצולם באוניברסיטת קליפורניה, וחשוב מכל, שמונה קטעים שאופסנו במקפיא ב-1974 והיו אמורים להגיע לאלבומה השלישי. את שמונת הקטעים הללו מיקסס מחדש ג'ים אורורק, מעריץ של סיל ופרויקטור בלתי נלאה, שהניח בכך את הפיסה החסרה בפאזל החיים הסבוך של היוצרת המרתקת והנשכחת.
מאחורי המוזיקה
חייה של סיל, שנולדה בקליפורניה ב-1944, היו מסלול חתחתים שניתן היה לבסס עליו דרמה הוליוודית סוחטת דמעות ושוברת קופות. אביה, צלם באולפני פרמאונט, הלך לעולמו כשהיתה בת שמונה בלבד, ואמה האלכוהוליסטית נישאה שנית, הפעם לאנימטור הנודע קן מוס ("טום וג'רי") שהתעלל בבת הקטנה. מעט לאחר שאחיה של סיל, שהיה הגורם המאזן והמחנך בחייה, נהרג בתאונת דרכים, היא יצאה עם חברה לחיים באותה עת למסעות שוד וביזה אקראיים בתחנות דלק. החיים על הקצה הובילו את סיל עד מהרה למוסד לעבריינים צעירים - דבר שרק ליבה את נטיותיה הפראיות ממילא. עם שחרורה מהמוסד, ב-1964, החלה הצעירה הצנומה לצרוך אל.אס.די על בסיס יומי, עד שבוקר אחד פקחה את עיניה בכלא, שבו נכלאה בעוון עבירות סמים וזיוף צ'קים, והיא בת עשרים בלבד. אבל מתוך היגון והסהרוריות צצה לה, כמיטב הקלישאה, המוזיקה. סיל, שקשרה יחסים עם גורמים בתעשייה הודות לקשריה בעולם הסמים ולרביצותיה התכופות במועדוני הפולק והג'אז (הקופי-שופס של אותה תקופה) החלה להקליט בביתה דמואים מופלאים (ניתן להאזין לכמה מהם בדיסק השני של המארז החדש).
הנס המיוחל התרחש: ב-1970 החתים את סיל המפיק החזק של התקופה, דייוויד גפן, שעסק אז בקיבוצה של אסופת כותבים סופר-מוכשרים תחת מטריית הלייבל החדש שלו, Asylum. סיל השתכשכה בגיגית אחת עם ג'וני מיטשל, האיגלס וג'קסון בראון, ונדמה היה שהיא כבר בדרכה לשקם את חייה הרקובים.
שניים מאייקוני התקופה - גרהאם נאש ובוב האריס (שעבד אז גם עם ג'וני מיטשל) - היו למפיקי אלבומה הראשון של סיל, "Judee Sill", ואריך הנגן השני והאולטרה-מתוזמר שלה, "Heart Food", זכה בתקציבים מכובדים ביותר (שלושים נגנים השתתפו באפוס הסול הזה!) - אך ללא הועיל. הטקסטים התפילתיים המתוסבכים והמארג הצלילי הפתלתל, שחצה הלוך ושוב את הגשר שבין המוזיקה הקלאסית לקאנטרי, היו יותר מדי עבור ההיפים וההיפיות המתפכחים של תחילת הסבנטיז, וסיל נאלצה לנופף לשלום לחממת Asylum.
ב-1974, לאחר כמה חודשים שבהם היתה מרותקת למיטת בית-החולים בשל ניתוחי גב מורכבים, נכנסה סיל לאולפן כדי להתחיל לרקוח, הפעם באופן עצמאי, את אלבומה השלישי. השירים שהיו אמורים להיות לשדרתו של האלבום הזה, הוקלטו באווירה משפחתית בסשן הקלטות יחיד ופורה, אך למרות התקוות, הרכבת היצירתית של סיל נעצרה לאחר הסשן היחיד. היא המשיכה לדלג בין התמכרויות, ונעלמה לחלוטין מהמפה המוזיקלית. בערב חג ההודיה 1979 מצאה את מותה ממנת יתר של קוקאין וקודאין, והיא בת 35 בלבד.
השיבה
כעת, לאחר 26 שנים באדמה, ג'ודי סיל זוכה לסיבוב נוסף על הפלנטה - ומדובר בחוויה ווקאלית מפעימה. האזנה ל"Heart Food", שיצא מחדש, ול-"Dreams Come True", שיצא לראשונה, מגלים זמרת עם הגשה חמקמקה מאוד: תפילתית אך לא בוכייה, רבת-עוצמה אך לא יהירה, דידקטית אך לא מטיפנית. בקיצור, נדירה. במפגש ראשון אמנם קשה להבין על מה ולמה כל ההילולה (הקול של סיל נשמע כזה של עוד זמרת פולק איכותית שהתאדתה בגלל אינפלציה בשכמותה), אבל אט-אט, מהאזנה להאזנה, נחשפים לאוזניים הקסם והעוצמות החבויים בקול הקטיפה המרפא שלה, והצלילים מחלחלים אל ירכתי הנשמה ונספגים עמוק בתוכה.
המוזיקה של סיל אינה מיועדת לציניקים ולא למאזינים המחפשים אוצר הפקתי בלום מהמאה שעברה. היא מיועדת לאלה שמסוגלים להוקיר הרפתקה צלילית ישירה, מרפדת ומלאת חום, שמאחוריה סיפור אנושי טרגי, חיפוש עיקש אחר אהבה פיזית ורוחנית ותהליך של גאולה מתוך השברים.
עם השנים השתנתה נימתה של סיל. בעוד "Heart Food" המוקדם ועטור עיבודי המיתר הקאנטריים רומז על הכאוס שסיל נתונה בו ועל אמונתה הגדולה ביכולתה להתגבר ולסלק את הזבובים המתרוצצים דרך קבע בראשה, ומעורר תחושה של מאבק עם שורות כמו "המלחמה תתחולל בקרביים שלי \ עד שהשטן ייכנע \ אף פעם לא ראיתי אותו מפסיד במירוץ \ אבל אני חושבת שהוא חייב" ועם הגשה המעלה על הדעת שילוב בין קארן קרפנטר לשינייד אוקונור. בפעם הבאה שסיל התיישבה להקליט (פאזה שמתועדת ב"Dreams Come True") כבר עולה התחושה שהמאבק נותר מעט מאחוריה. סיל הפסיקה לנבור בשלילי ולהתעסק בכוחות האופל, והחליטה להיאחז בחיובי ויהי מה: לספר על הצמתים שבחיים, על העליות והמורדות, ועל איך שגם כאשר אתה הכי למטה משתרבב אליך חבל הצלה. בין אם זו השמחה הרגעית מכך שחזרה להקליט עם חברים קרובים לאחר האשפוז הממושך - שמחה רגעית, שעיקרה היאחזות כמעט עיוורת באור הזהוב והחיובי שלא היה ולא נברא - ובין אם מדובר בתהליך התבגרות של ממש, האלבום השלישי של סיל, האלבום שלא היה, מעניק תחושה של השלמה משולבת באופטימיות זהירה. הקול והפסנתר האקסטטי אך מבוקר שלה נתמכים בצוות נגנים מיומן ונטול אגו, והתוצאה כולה נוטה לכיוון הסול והגוספל וזונחת, לפחות ברוב הקטעים, את הכיוון הפולקי-קלאסי. בין זאת לבין מסרי האמונה והגאולה, התמונה המצטיירת בראש עם ההאזנה היא של קהילה שהתפזרה זה מכבר וכעת מתכנסת, לראשונה זה שנים, לתפילה קולקטיבית.
זיין אותי, ישו
קשה לכתוב על סיל בלי לשאול מונחים ודימויים מהלקסיקון הדתי, אך בל תטעו: במוזיקה שלה אין כלל אלמנטים דתיים מגמתיים. היטיב לעמוד על כך אנדי פרטרידג', איש להקת הפופ הבריטית המחוכמת XTC. "מצאתי את הטקסטים שלה סקסיים בצורה דתית מאוד ודתיים בצורה סקסית מאוד", הסביר. "הם מעוררים מיניות באופן המזמורי שלהם. אני בטוח שאנשים חשבו שהיא עדת-יהווה או חברה באיזו כת דתית משונה, ואז פשוט התרחקו מהמוזיקה.
"היא היתה אובססיבית עם הרעיון של ישו כגברתן", המשיך והסביר. "כך, בשיר כמו 'Ridge Rider', אתה מקבל ישו בדמות קאובוי מגונן, קלינט איסטוודי שכזה. במקרים אחרים הוא מוצג כחתן הבא לבעול בליל הכלולות".
סיל עצמה, בראיון נשכח לרדיו, סיכמה את הנושא כך: "אין לי שום רקע דתי. אמא שלי לקחה אותי פעם לכנסייה פרסבטריאנית כשהייתי ילדה, אבל מצאתי את החוויה נורא משעממת. אני תמיד הייתי אתיאיסטית, עד שפיתחתי את הדת הפרטית שלי: סיליזם".
