מה קשור?

אחרי פתיחה מגמגמת משהו בשבוע שעבר, נתנה "משחק מכור" ביום ראשון שואו ברמת הליגה הספרדית. עושי המשחק נראים בטוחים בעצמם והפעם היה להם גם עם מי להשתעשע במשולשים על הדשא – מוטי קירשנבאום. ומעל לכל הבעיטות מהאוויר וההצלות הנפלאות ("אתה לא יכול לפטר אותי, פה זה לא רשות השידור". "לא, אבל יש לי מספיק קשרים") עמד קטע אחד, שבו נתנו לכל אחד לכדרר סוליקו עד קו השער: על המסך רצו תמונות ללא קשר ביניהן – צפרדע זבל ירוקה, מקרר ישן, ילדים הולכים מכות בים – וכל אחד בתורו היה צריך לכתוב דיווח חדשותי על נושא מסוים (למשל, לגמרי במקרה, ההתנתקות) ולהשתמש בתמונות כמטאפורות, כאילו הן מסמלות את הנאמר.

הביצוע, ראוי לציין, התאפיין בווירטואוזיות מצד גורי, שליין, וכמובן גם קירשנבאום, שכל העניין היה ממילא מחווה לחיבתו כעיתונאי לדימויים חזותיים. אבל מה שהפך אותו למענג כל כך היה נקודת המוצא: ההגחכה של הנטיה הטבעית, האנושית כל כך, של כל אדם למצוא סמליות בין הדברים הקורים לו ובין העולם סביבו. נו, אתם יודעים למה אני מתכוון, ואם לא – יכולתם לקבל השבוע דוגמא לכך ב"רצים לדירה" מצוות הברמנים מיקי ויהודית, שאמרו בסוף הפרק לאחר שהגיעו למקום החמישי המכובד: "כמה סמלי שדווקא היום, אנחנו בדיוק – אבל בדיוק! – שנה וחצי ביחד". הקשר בין המספרים 5 ו-1.5 מעולם לא היה הרה משמעות כל כך. הסמליות היא בעיני המתבונן. ועל זה בדיוק השתעשעו ב"משחק מכור".

גם ב"כוכב נולד" השתעשעו השבוע בסמליות. זה התחיל בכך שהמתמודדים שרו כשיר פתיחה את הלהיט המאוס של שלישיית "מה קשור". אכן, כמה סמלי הוא שנערי גלגל ההצלה - כולם בחיוך מבושם, כולם מבסוטים אש, כולם קופצים מאושר מעושה על הבמה עד שאי אפשר להבדיל ביניהם – שרים "תנו לו צ'אנס". איזה מוח מבריק הצליח להעלות בדעתו את החיבור הלא ייאמן הזה, עמוס הסימבוליות, בין השיר שלועג לשאיפה שהשתלטה על המדינה (לא, לא להיות זמר – להיות בטלוויזיה) ובין התכנית שהולידה את השאיפה הזו; בין הביטוי "תנו לו צ'אנס" ובין שלב גלגל ההצלה! זהו בדיוק אותו מוח שהביא את שמונת המופלאים (שכולם סיימו במקום השני והשלישי המכובדים בשלבים הקודמים) לשיר ממש אחרי זה "אני לא שירי מימון, גבסו או נינט". איזו סמליות! איזו מטאפורה ראויה! ועל זה בדיוק השתעשעו בכוכב נולד, מבעד לחיוך של צביקה הדר - האבטיפוס והאורים ותומים של המבסוטיות אש. אם כי אצלנו בשכונה לא קוראים לזה הומור. קוראים לזה ציניות.

אבל אם רק בציניות היה מדובר כאן, השורות האלו בכלל לא היו ראויות להיכתב. אלא שב"כוכב נולד" היה עוד אקט סימבולי השבוע. אין ספק, כמה סמלי הוא שדווקא ביום בו פגש "מישקה" (ואל תעזו לקרוא לו מיכאל. ככה עוד תשכחו את הפרט החשוב ביותר: הוא רוסי! רוסי! רוסי!) את סבתא – הוא זכה במקום הראשון. והמנחה המבסוט אש עוד מדגיש כי הקווים נסגרו לפני הפגישה המרגשת, כדי שלא תשפיע על ההצבעה, וזאת כדי להבהיר שהסמליות איתנה ומוצקה היא - יד הגורל. הוא רק שכח לציין שהבילד-אפ והפמפום של סיפור "הלב" המודרני נמשך כבר שעתיים במקרה הטוב, ושבועיים במקרה הרע. וחלילה, לא מדובר בהונאה. זה לא שמישהו זייף את התוצאות. אבל מישהו עשה מניפולציה קטנה. כמו שאומרים, נתן פוש עם הברך. כי, בינינו, מישהו היה רוצה לראות את מישקה מזיל דמעה של אכזבה בפגישתו הראשונה עם סבתא, או גרוע מזה, מישהו בהפקה היה רוצה לאבד את מרקו הרוסי כבר בשלב כה מוקדם? הסמליות היא בעיני המתבונן, רק שמישהו אומר לו על מה להסתכל. ועל זה בדיוק השתעשעו ב"כוכב נולד" השבוע. אם כי אצלנו בשכונה לא קוראים לזה הומור. קוראים לזה "משחק מכור".

שום דבר לא חרג מהלעוס בדיווחים על העימות בין המתנחלים למשטרה בדרום השבוע, עד שהגיע ינון מגל, כתב "ישראל 10". וזה היה הדיווח שלו ביום שלישי בערב: "האווירה כאן בכפר מימון דומה לבומבמלה או לשנטיפי. אנשים שרים עם גיטרה, ליד האוהלים". הסמליות המגולמת במטאפורות הוודסטוקיות ברורה, במשל כמו גם בנמשל. ובניסיון למתוח קו מקשר בין מחאת הימין למהפכה ההיפית ותרבות השאנטי-שאנטי, שמזוהים יותר עם השמאל, יש משהו אירוני ומחוכם כאחד, אבל היא לא העניין. העניין הוא במשפט שבו המשיך מגל את הדיווח: "חלק מהאנשים כבר בשקי השינה, אבל אחרים לא מתכננים לישון. הם עדיין דלוקים". דלוקים?! אם כבר וודסטוק, אז שיהיה בסבבה. אולי רצה מר מגל להדגיש את התרוממות הרוח במחנה, אבל במשפט הזה קלע, כמה סמלי, באופן כל כך מדויק לתיאור המצב. כי "דלוק" הוא לא סמל למאבק. הוא סמל האסקפיזם. הסמליות, אמרנו, היא בעיני המתבונן, ולכן, כמה סמלי הוא שכל האירוע התרחש בכפר (שירי) מימון ותכנית ההתנתקות קשורה בטבורה לאזור ניצנים.

וכל זאת מטאפורה לעובדה שמול הלהט היוקד של פעילי הימין (הלא מעטים יש לציין) יושבים אזרחי ישראל מול הטלוויזיה ומסתכלים בסיפור "הלב" המודרני הזה, שיימשך חודש במקרה הטוב וחצי שנה במקרה הרע. ובשביל רובם, בין אם יודו בכך ובין אם לא - כתום או סגול, אריאל זילבר או "תנו לו צ'אנס", הקצין בכיסופים העומד מול משפחתו מגוש קטיף או מישקה וסבתא – הכל אותו דבר. בסך הכל עוד שעשוע אחד בשלט.