צ'יק על ספיד

קווין בלקדום היא סרט נעורים מצויר בדמותה של מוזיקאית. הצלילים שהיא בוחרת להשתמש בהם ילדותיים. האווירה שאופפת אותם קסומה. לא עוברות שתי דקות והעולם התמים, ובעיקר המיתמם הזה, מתחיל להתחרפן כאילו אין מחר. המקצבים החמודים משתנים ללא הרף, מאיצים את עצמם משל היו לפחות תראש-מטאל, בעוד הם עדיין קרובים יותר לשירי ילדים. השירה הענוגה של בלקדום מקבלת טוויסט פסיכוטי, ומתרוצצת בין זעקות שבר היסטריות לשירי ערש מלטפים. היא פייה ודרקון בבת אחת, רגע אחד שרה בנחמדות אינדי-פופית, כאילו הייתה זמרת רקע בניו פורנוגרפרז, ובדיוק כשלא תצפו לזה, היא תשבור לכם את כל החלונות בבית, בתמרון דיאמנדה גאלאסי.

זאת קווין בלקדום, או בשמה המקורי קריסטן אריקסון, אחת היוצרות המרתקות, המופרעות ועם זאת, מי היה מאמין, הפופיות ביותר שיש לעולם להציע. אבל לפני שניגע באלבום החדש והשלישי שלה (אם מחשיבים את הראשון, שאורכו 20 דקות בערך), קצת על יצירתה של הגברת עד הלום.

בסוף שנות התשעים פעלה בסן פרנסיקו כחצי הצמד הנשי Blectum From Blechdom, שסחט את המיץ של הטכנו וה-IDM, עד שהאוונגרד הוא כמעט כל מה שנותר. הן הוציאו שני אלבומים עמוסים בהומור שחור למבינים בלבד ובסאונדים אלקטרונים ביתיים ומינימליסטיים. הן זכו לשיתוף פעולה מצד אייקוני אינדי כמו ג'אד פייר וקריימר (Bongwater), והפכו לשם דבר כפרפורמריות מאד לא קונבנציונליות.

זמן מה אחרי פירוק הצמד, מצאה את עצמה קווין בלקדום בברלין והתחברה שם עם שלישיית צ'יקס און ספיד. זה לא פלא - אפשר למצוא לא מעט קווים מקבילים בין הלהקה הזאת לבין בלקדום. כולן עוסקות ביצירה נשית אקסצנטרית, בפופ אלקטרוני חתרני ובוטה. צ'יקס און ספיד החתימו את בלקדום בחברת התקליטים שנקראת על שמן, וב-2003 הוציאו את אלבומה השני והאדיר "Bitches Without Britches". התקליט הזה נפתח בבלדה הפופית המרגשת "השתמש בלב שלך כטלפון", ומייד אחריה המקצבים לא מפסיקים להתחלף, בלקדום משנה צבעים ודמויות, היא משפריצה סקס, שרה טקסטים גסים, ועם זאת צובטת את הלב בפראות. אם היה שם לסגנון שמחבר את סיינט אטיין, מיסטר באנגל ועדי גלברט ביחד, הוא היה נקרא על שמה. במהלך האלבום היא מבצעת את "Private Dancer" שכתב מרק קנופלר לטינה טרנר ועושה את הלא ייאמן - היא מחייה ומטלטלת את השיר הזה, שהיה מאוס כבר בשבוע צאתו לעולם. את ההפקה הכל כך מלוטשת שהייתה לו היא מחליפה בסינתיסייזרים סליזיים, שנדמה ויצאו מפסקול אחד מסרטיו של מנחם גולן, יותר אייטיז מהאייטיז המקורי של השיר. ואם טרנר שרה "אני רקדנית פרטית, רוקדת בשביל כסף, אעשה מה שתרצה שאעשה" כמו דיווה, הרי שבלקדום מנטרלת את המהוקצעות ההגשתית, ושרה אותו כמו זונה עם לב רצוץ, בסיומו של לילה מפרך ומתיש. אין "קלאסה" בביצוע שלה. הוא פשוט אמיתי ומפלח נימים.

אלבומה החדש "Eat My Heart Out" אינו גס רוח כמו קודמו. אין בו קאוורים והוא מתרוצץ בפחות איזורים מוזיקליים. זה אולי טיפה מאכזב יחסית ללונה פארק של לפני שנתיים, אבל בהאזנה קשובה ברור גם למה. קווין בלקדום הנוכחית לא מנסה להוכיח לעולם מה היא יודעת לעשות ועד כמה היא מגוונת. בלקדום הנוכחית היא יצור עם לב גמור, מאוהבת עד מעל הראש בגבר שכבר לא רואה אותה ממטר. "אתה העינוי שלי, ואני מרתף העינויים שלך" היא שרה לו. "Eat My Heart Out" הוא מכתב אהבה חשוף בן 39 דקות, עם לא מעט לחנים פופיים מושלמים, ולמרות שיש בו גסות מסויימת בהגשה, הפעם הרבה יותר מאשר בטקסטים, קשה שלא להעריך את רמת הכנות של בלקדום, שאפילו הצטלמה בעירום לעטיפה הפנימית (היא גם מחזיקה מה שנראה כמו לב חי, לא מחזה מלבב במיוחד).

בלקדום שייכת במידת מה לגווארדיית אמני פופ בלתי מפוענחים כמו גונזלס, פיצ'ז ו-Mockey, כאלה שלא תמיד ברור אם הם מתכוונים לזה באמת או שהם עוטים מסיכה של אירוניה וציניות; אם הם מביאים אותה באמירה פוסט מודרניסטית או יוצרים מוזיקה בשיא הכוונה ;האם הם רוצים לרגש או פשוט מסתלבטים על חשבוננו. לטעמי, בלקדום עולה על כל החבורה הזאת. בין אם היא רוצה או לא, היא באמת מצליחה להרעיד את אמות הסיפים שלי, אבל יותר מהכל היא כותבת שירים מוכשרת וזמרת מדהימה עם יכולת כמעט אופראית. "Suspended In Love" מהאלבום החדש שלה יכל להיות שיר אהבה של מייק פאטון עם סקסופוני האייטיז של רוקסי מיוזיק. "Get On Your Knees" עם קולות הרקע של ג'יימי לידל המופלא מתחיל כמו אחד משירי הייאוש של מריאן פייתפול, והופך להמנון כעס מהיר שעשוי לאכול לגבר הזה את הראש. "Day To Day" הוא בלדת אלט.קאנטרי של נפש מפורקת, ולמרות שהקברט האלקטרוני הזה ממש אינו אכיל לכל אחד, והוא גם רחוק מלהיות חומר להאזנת רקע, הוא מלא בשיאים קטנים. Mockey, זה מהפסקה למעלה, אחראי יחד איתה על ההפקה של כמה מהשירים, וניתן למצוא אותה גם כזמרת שמובילה את "1968 Holes", סינגלו החדש, הדרמטי והמצויין של כריסטין ווגל, חצי הצמד סופר_קוליידר (החצי השני הוא ג'יימי לידל...).

אם יש משהו שעדיף להימנע ממנו בסיפור הבלקדומי הוא הסרט הקצר בכיכובה, שמצורף לדיסק המקורי, ובדקותיו המעטות מסוגל להוציא לאופרות רוק שם גרוע יותר ממה שכבר יש להן. אל החוברת, שכולה ציורים של בלקדום עפ"י כל אחד מהשירים, כדאי להתחבר להשלמת ההאזנה.

קווין בלקדום, "Eat My Heart Out" (יבוא, Chicks on speed)