הסמים לא עובדים

ליולי צה, עובדת או"ם במיל', יש סיפור חשוב לספר על היחסים בין מזרח אירופה ומערבה: על הפערים בין הבורגנות האוסטרו-גרמנית לחייהם של המוני פליטים שמשמשים את נתיב הסמים שעובר דרך אזורי הסכסוך באירופה, סיפור על אירופה של מעלה ואירופה של מטה בשנים שלפני האיחוד האירופאי. נראה שהיא נהנית במיוחד להתעמק בשיתופי הפעולה (שלא מוגבלים לעצימת עיניים) בין תאגידי משפט בינלאומיים והברחות סמים ונשק שנעשות בחסות הכאוס ששורר באזור הבלקן. חבל רק שאת כל זה בחרה צה לקבור תחת ערמות של קלישאות, דמויות שטוחות, נראטיב מחורר ומטאפורות לא מוצלחות.

הדרך לאירופה של מטה, זו שמתקיימת בצללי העולם התאגידי המעונב ומאוכלסות בג'אנקים ושאר תימהונים, מלאה בתובנות מעמיקות כמו "זיונים הם יותר כמו לעשות ביד עם חובת נוכחות של שני הצדדים" (עמ' 194), או החלפת שנינויות נוסח: "אתה חור אומלל של תחת, היא אומרת, שכבר שבועות מחכה לקריסה שלו". "לחור, אני אומר, יש לפחות משהו סביבו מבחוץ. אבל כמו שרואים אצלך אפשר גם להיות רק החור של החור" (עמ' 190).

כמו שאפשר להבין, יולי צה ממש רוצה לזעזע את קוראיה. בהתחלה זה אולי מצליח, אבל מהר מאוד ההשפלות והקללות שממטירות הדמויות מפסיקות לעניין אלא פותחות אפיק נוסף להנאה מהספר, שאינו בהכרח מכוון, מעין תחרות של מטאפורות גרועות: "הירח עומד בשמים הכהים כמו חצי פלח לימון והכוכבים נוצצים כמו בועות בכוס קולה" (עמ' 329), או "המוח שלי צף בין האוזניים שלי כמו חלב קוקוס בתוך האגוז הטרי" (עמ' 333). לא רע בשביל ספר שזכה לפרסים רבים ותורגם לכמעט עשרים שפות. כל פעם שהמילה "כמו" מופיעה ידעתי שמצפה לי קצת אקשן.

ואקשן דווקא לא חסר כאן: ג'סי היא בתו של ברון סמים שירתה לעצמה כדור בראש במהלך שיחת טלפון עם מקס, אהובה הנואש, משפטן לשעבר שמחכה להוצאתו להורג ובינתיים מנסה לקצר את הדרך אל המוות על ידי הסנפה בלתי פוסקת של קוקאין. אליו מתלווים הכלב ז'אק שיראק, וקלרה, הקרויה גם ליזה, שדרנית רדיו אקסצנטרית, תמונת מראה של יוסי סיאס, שנהנית להתעלל בציבור האינסומניים והדכאוניים של לייפציג. קלרה/ליזה החליטה שסיפור חייו של מקס יהווה את הבסיס לעבודת הגמר שלה, ומקס אמנם משתף פעולה בהתלהבות ("יש כל כך הרבה מילים מבריקות בתוכי, הן מוכרחות כתובת" –עמ' 17) אבל מרגיש צורך לפרוק קצת עצבים על נערת הרדיו ומכה אותה מידי פעם. הקשר האקדמי, שאמור להיות הציר שדוחף את העלילה, רופף למדי ומגולם באמצעות הבלחה חד פעמית של המרצה מלייפציג שמבקר בצריף בווינה, בו ספק מתחבאים ספק מתגוררים מקס וקלרה/ליזה.

המסע בין ההווה לעבר עובר דרך ערים רבות באירופה, אך נע בעיקר בציר שבין לייפציג לווינה, עם קפיצות קצרות אך מזעזעות לאלבניה וסרביה – שם מנוצלים הפליטים להעברת סמים בחסות הברון ובתו המעורערת. התודעה המחוררת של מקס היא זו שנפרשת מולנו ומתזזת בין פעם לעכשיו, בין הזיות סמים לזכרונות: מקס מתמכר לטייפ המנהלים שמצמידה לו קלרה והופך את ההווה לעבר, שניהם מסוייטים, את קלרה לג'סי ואת עצמו לצל של מי שהיה פעם. הסגנון הווידאו-קליפי של הכתיבה, חוסר היציבות של קול המספר ואי היכולת להבחין בין אמת לדמיון מגבירים את תחושת ערעור המציאות אבל נופלים קורבן לכתיבה הבינונית ולחורים בעלילה. אין אף דמות בספר שעושה מאמץ להתחבב על הקוראים, כך שגם לא אכפת יותר מידי אם יסבלו או יהיו מאושרים, יחיו או ימותו. כל הספר כולו משקף מאמץ להיראות קול, ללא מאמץ, אבל החיבורים חורקים. קו העלילה הקושר בין הברחת הסמים לצווארון הלבן הופך מרכזי רק לקראת סוף הספר, ואנחנו נשארים בעיקר עם יומן מסע, או סתם יומן, של משתמש כבד.

עם השפעה כבדה מטריינספוטינג וראן לולה ראן הפיתולים בעלילה לא באמת מפתיעים, אלא מתבקשים. אם רק הספר היה מתמקד יותר ומרחיב על מימון נתיבי סמים בכספי קרן המטבע הבינלאומית ומנסה להיות פחות מגניב ומיוסר היה כאן פוטנציאל (למרות התפרים הגסים בעלילה והכישלונות החוזרים ביצירת מטאפורות שאשכרה עובדות) לספר שבאמת יש לו משהו להגיד, ולא לעוד גרסה של "אני כריסטיאן פ.".

יולי צה, "נשרים ומלאכים" (כתר)