לד זפלין, Stairway to Heaven

זה קצת מוזר, אבל רק לפני שנה בערך הבנתי עד כמה לד זפלין היא להקה גדולה. עד אז, אולי בגלל משהו שניל טננט אמר פעם ("אנחנו לא רוצים לשעמם כמו לד זפלין"), או אולי בגלל שבכיתה ח' כל הבנות לבשו חולצה שלהם וגזרו אותה באזור הכתפיים כדי שיראו שהן לובשות כבר חזיות, חשתי באנטגוניזם כלפי אחד ההרכבים הכי חשובים בהיסטוריה של הרוק. השינוי חל כשצפיתי בהופעה חיה שלהם שיצאה על די.וי.די בשנה שעברה וקלטתי שמדובר בלהקה בת זונה, עם ריפים מפלצתיים של גיטריסט ענק, גרוב שחור מהודק שנשלט על ידי מתופף רוצח וסולן כריזמטי עם קול מהשמיים.

עבור מי שאינו נמנה על גרעין מעריצי הלהקה ולפעמים גם על מי שכן, האסוציאציה הראשונית עם לד זפלין היא כמובן "Stairway to Heaven", בלדת הרוק שנכנסה כבר מזמן לפנתיאון ומגמדת את המושג קלאסיקה. בסצנה מאוד משעשעת בסרט "עולמו של וויין", שהפכה בעצמה לקלאסיקה, מתחיל וויין לפרוט את השיר על גיטרת החלומות שלו בחנות לכלי נגינה, רק כדי לגלות שנדלק שוב השלט שאוסר לנגן את "Stairway to Heaven", והאמת שדי בצדק.

הקאנוניות של "סטיירווי" חצתה את גבולות הטעם הטוב, עבור גיטריסטים מתחילים כמו גם עבור הקהל התמים, לכיוונים קשים של מיאוס, לא רק בגלל מעמדו המוגזם בהיררכיית הרוק-אנ'-רול, אלא בעיקר מכיוון שמדובר בשיר לא ממש טוב. כנובו-זפלינר אני מרשה לעצמי לומר, שכמו שלא חייבים לאהוב את זפלין כדי לאהוב את "סטיירווי" (ולראיה אמא שלי), לא חייבים לאהוב את "סטיירווי" כמעריצי זפלין. השיר, שבמקור הופיע ב"לד זפלין 4" (האלבום הנמכר ביותר של הלהקה, אבל בוודאי לא הטוב ביותר שלה. אני אישית הולך על "לד זפלין 3" עם "Immigrant Song" ו"Since I've Been Loving You"), לא ממש קשור לשאר היצירה של ההרכב. יותר משהוא שיר של לד זפ, הוא שיר של היהודים, או גרוע מכך, שיר של סטלה מאריס בביצוע של הראל מויאל. מדובר בבלדה שבלונית, שמתפתחת לקטע רוק סוער אחרי מספר טלטלות שהיא עוברת במשך שמונה הדקות שבהן היא נמשכת (או אם תרצו, מסרבת להיגמר).

השיר מתחיל עם גיטרה בלבד, כשהקול הגדול של פלנט שר את ארבעת הבתים הראשונים; בבית החמישי, אחרי שפלנט מספר לנו על כך ש"זה עושה לי לתהות", נכנסים גם הבאס והתופים לעוד שניים וחצי בתים, ואז ג'ימי פייג' מתחיל בהתחרעות, שכמו מנסה לומר "היי זה עדיין אנחנו", ונשמעת אפולוגטית ומיותרת. נדמה לי שהפן המיתולוגי שקיבל השיר, מגיע פחות מכיוון הלחן, ויותר מאזור המלים, שמפלרטטות עם מוות, בחירה, חירות האדם, משמעות החיים ועוד כל מיני קשקושים פסבדו עמוקים (כמו "לפעמים למלים יש שתי משמעויות", או "יש שתי דרכים שבהן אתה יכול לבחור, אבל לטווח הארוך אתה יכול לשנות גם את הדרך בה בחרת").

אחרי שצולחים את אותן שמונה דקות ארוכות ומורטות עצבים נשארים ביד עם בלדת רוק בינונית, אפוס נפוח שפתח פתח ללא מעט בלדות כוח שעד היום פייג' את פלנט צריכים לתת עליהן את הדעת (פושעי סטיירווי לדין?), לקחת אחריות מיניסטריאלית ולהודות ששגו.


טריוויה לא חשובה – ביום ההולדת העשרים לשיר, החליט שדרן רדיו בניו מקסיקו לנגן אך ורק אותו במשך 24 שעות בלופ, ללא דיבורים. מאזינים שלא הבינו את העילה למאורע היו בטוחים שהוא מת והזעיקו את המשטרה.